פרשת לך לך : וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' / דוד ליברמן

(ו) וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ: (ז) וַיֵּרָא יהוה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוה הַנִּרְאֶה אֵלָיו: (ח) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יהוה:

מהי הקריאה בשם ה'? מה היה תוכנה?
הרמב"ן מפרש כך :

ויקרא בשם ה' - פירש אונקלוס שהתפלל שם, כמו קראתי שמך ה' מבור תחתיות (איכה ג', נ"ה):

הרמב"ן, החולק על אונקלוס ונסמך על מדרש בראשית רבה, מדבר על פרסומו של ה' בין הבריות. מפרש אחר, ר' עובדיה ספורנו ממשיך בקו זה ומבאר שישיבתו של אברהם בין בית אל ובין העי קשורה בקריאה בשם ה' –
"בין שתי עיירות גדולות למען ירבו הבאים לשמוע בקוראו בשם ה'".

לפי פירושים אלו מצטייר אברהם כמפיץ האמונה, מודל לכל מפיצי האמונה לדורותיהם, ואכן, פירוש זה לקריאה בשם ה', ששורשו במדרש רבה הוא חוליה נוספת בספור עלילות אברהם באותו מדרש. כזכור, אברהם מתואר שם כמי ששיבר את פסילי אביו, קידש את השם כשהושלך על ידי נמרוד הרשע, מלך אור-כשדים, וגייר אנשים רבים בחרן.

אני רוצה להלן להעמיק כיוון פרשני זה. לדעתי אין כוונת המקרא לתאר שליח חב"ד נמרץ, אלא לתאר אדם שיצר משהו מהותי, עמוק. אני סבור שאף המדרש מכוון לכך. כמורה דרך בכיוון זה ישמש הביטוי  – קריאה בשם. ביטוי זה מופיע במקרא במקרים נוספים. כך נאמר על בוני המגדל -  

וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ (בראשית י"א, ד')

בוני המגדל רצו לעשות שם לעצמם. לעומתם, שלמה בונה המקדש רצה לעשות שם לאלוהים, וכך הוא אומר בנאומו בעת חנוכת המקדש -

לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: (מלכים א', ח', כ"ט)

שמו של אלהים הוא ישות, מציאות, ממשות, הזקוקה לבית. ברוח זו יש לפרש את מילותיו של שלמה - וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: (שם, פסוק מ"ח) לא במובן של הבית עבורך, אלא הבית שהדייר בו הוא שמך.

ואכן גם מדברי בוני המגדל ברור שהשם אינו מושג מופשט אלא ממשות שיש ליצור אותה. יתכן שדווקא אנו, בני חברה בה ניתן מקום רב כל כך לבוני תדמית, לא נתקשה להבין את דבריהם וכוונתם של בוני המגדל. אבל האם אלוהים זקוק ליועצי תדמית? האם זה היה תפקידו של אברהם? של שלמה?

הבנה מעמיקה יותר של עניין זה תספק לנו שיחתם של אלוהים ומשה בסנה. יש לזכור את ההקשר – על פי הספור המקראי, התגלותו של אלוהים למשה באה לאחר דורות של שתיקה אלוהית ולמעשה של היעלמותו מהזירה. אלוהים לא היה בשואת מצרים, ארבעה דורות עברו מאז התגלה ליעקב ברדתו מצרימה (בראשית מ"ו, ד') והבטיח לו שיהיה עמו שם ושיעלהו משם. בינתיים קרה מה שקרה ודבר לא הפריע לפרעה לעשות כרצונו. המקרא מספר את הספור גם מהזירה האלוהית ולכן הוא יודע לומר שבאותם ימי חושך –

(כג) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: (כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב: (כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים: (שמות ב', כ"ג-כ"ה)

ואולם, השמיעה, הזכירה והידיעה האלוהית לא קיבלו עדיין ביטוי בעולמם של בני האדם. הפריצה האלוהית לזירת האדם באה במעמד הסנה. אלוהים בחר לו את האדם שיהיה סוכנו, מייצגו, ויבצע את רצונו. מי שקורא את השיחה המתמשכת בפרקים ג'-ד' יראה שמשה הצביע לפני אלוהים על קשיים עצומים במימוש התוכנית, ואלוהים נענה לו ופיתח את התוכנית הגולמית לפיה משה ילך אל פרעה ויוציא את ישראל ממצרים, למשהו מורכב הרבה יותר. אינני רוצה להידרש כאן לכל פרטי השיחה ההיא אלא לחוליה אחת בה שבעיני היא מהותית ביותר –
 
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם (שמות ג', י"ג).

לשאלה זו מגיב אלוהים בשלוש תגובות רצופות, שונות זו מזו. ריבוי התגובות מעיד שאין זו שאלה  טכנית. השאלה היא – כיצד אתה אלוהים מתכוון להיות נוכח בעולמם של בני האדם – בתודעתם, בהבנתם, כמו מה אתה רוצה להיתפס? ככוח מעין אלילי מצרים אבל חזק יותר? כישות רוחנית מופשטת? כידידם ומלוום של צאצאי האבות מאז ועד היום? כבורא השמים והארץ?

 

שאלה זו שאלו מאמינים מאז ועד היום ואלוהים לוקח אותה ברצינות רבה מאוד שכן זוהי שאלה שהתשובה לה תכונן את גילויו ונוכחותו בעולם. במקרה זה עונה אלוהים –

(יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה
וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:
(טו) וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יהוה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר:

אפשר לפרש את תגובתו בראשונה כמבטאת אי-רצון לעסוק ביצירת שם, אהיה-מי-שאהיה, אומר אלוהים, ובלבד שאגאל אתכם, אבל מיד אחר כך אומר אלוהים : תכונה זו , ההיות-עבורכם, היא שמי ומעתה אקרא  - 'אהיה'. ואז מוסיף לכך אלוהים גם את צורת ההווה המשנה את השם מ'אהיה' ל י.ה.ו.ה. וגם את הקונטקסט ההיסטורי – אלוהי אבותיכם. 

במקרים אחרים נתן אלוהים תשובות אחרות . אזכיר תשובה שונה מאוד –

כֹּה אָמַר הָאֵל יהוה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ (ישעיהו מ"ב, ה,)

ריבוי התשובות והצורך להתאימן למציאות הקונקרטית מסביר את תפקידו של אברהם, כמו גם של משה ושלמה. אנשי המקרא והמאמינים הגדולים בכל דור אינם מוטרדים כלל בשאלה האם אלוהים קיים. הוא קיים. השאלה הרלוונטית אינה פילוסופית אלא אקסיסטנציאלית - כיצד קיומו יפגוש את קיומם של בני האדם? כיצד חייהם יהיו מושפעים ממנו ? ה'שם' הוא המפתח לכך. שם משמעו

– יש לאלוהים נוכחות במציאות, האנשים יודעים כיצד לפנות אליו, כיצד לכונן קשר קבוע אליו, ובדרך זו הוא נוכח בחייהם. במהלך ההיסטוריה ניתנו לאלוהים שמות רבים. היו לו שמות שאפשרו לאדם היחיד פניה אליו בעת מצוקתו כמו למשל 'עוזר דלים' או 'רופא חולים' והיו לו שמות שאפשרו לעם לפנות אליו כמו 'אלוהינו ואלוהי אבותינו' ניתנו לו  שמות המאפשרים פניה בעת מלחמה כמו ' אלהי צבאות' וניתנו שמות של שלום כמו "ה' שלום" (שופטים ו,כד).

אברהם לא עסק רק בפרסום שמו של אלוהים , לא עסק רק בהצגתו בדרך הנאותה. הוא עשה משהו מהותי יותר – הוא יצר את הנוכחות האלוהית בעולמם של בני האדם.

שבת שלום!