להתחיל מבראשית - לפרשת נח תשע"ב

שניים מתוך שלושת המרכיבים איתם, על פי ספר יצירה, ברא הקב"ה את העולם, הם "ספר וסיפור". כל שנה עם קריאת התורה מבראשית, מתעוררת בי סקרנות והתרגשות והסיבה לכך היא ההזכרות ב'ראשית'.

אנחנו נמצאים בזמן של 'טרם'. עדיין לא פגשנו באברהם, יצחק ויעקב, לא ירדנו למצרים ולא יצאנו משם, לא עמדנו לפני הר סיני ולא קיבלנו את התורה ודיינו. אנחנו נמצאים בשלבים של "לפני מלוך מלך לבני ישראל", באותם עולמות שיש בהם מן ה'תוהו'. פרשיות שיש בהן מן הסוד של ה'לפני', לפני שהעולם נוצר כפי שאנו מכירים אותו היום, ולפני כביכול הסיפור האישי, היהודי.

העולם מנסה לצעוד את צעדיו הראשוניים. אנחנו קוראים ומקבלים רשות להציץ לשלבים עלומים של העולם.
למה זה נעלם-תרתי משמע?
העולם?

מדוע, עם כל הכוונות הטובות, שלבים אלו של בנייה והתחלה נשטפים במבול?
מדוע אחרי הצעדים הראשונים בא המבול המחזיר שוב את העולם למצב של מים במים ומציף הכל?

מדוע שלבי בנייה נדרשים לפירוק? לבלילת שפות? למצב בו איש לא מבין שפת רעהו?
נדמה ויש קשר בין שלבי צמיחתו של העולם לשלבי גדילתו של האדם. נדמה שבשלבי התפתחות ראשוניים אלו יש כוח גדול, ללא מידה, ללא יכולת איזון, הצריך לצאת אל הפועל אבל גם להיהרס. כמו אדם שלא מודע לכוחו עד אשר ינסה וייפול.

רמז לסוד זה ניתן למצוא באותן מימרות של חז"ל כדוגמת: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן". לכישלון יש מקום עד ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".
האם שלבים אלו הינם עבר, סיפור שמדי שנה נעים להיזכר בו? או שמא ההזכרות חשובה מפני שמדובר בשלבי קדם הנוכחים בשכבות עומק בהווה?

כבר לימדונו בעלי החסידות ש'סיפורים גדולים' חוזרים ונשנים בכל אדם ובכל עת. אין אלו רק שכבות ארכיאולוגיות, "כך היה בעבר..." אלא תהליכים הקיימים תמיד בהווה כתמונת רקע בחייו של האדם.  האדם במהלך התפתחותו מגלה את כוחותיו, מתנסה בהם ולאט לאט מאזן אותם. יכול הוא לחיות בתודעה של פעם היה תוהו ועכשיו אני בעולם של תיקון. בא המקרא ומתבונן שוב מבראשית, לא עבר נכחד הוא עברך, אלא תמונת רקע נצחית, הווה מתמשך בעומק חייך אשר יש חשיבות שלא ישכח.

כוחות התוהו ועולמות התוהו הינן עולמות של עוצמה. אנחנו מכירים אותם מימי הנעורים שלנו ושל ילדינו, מדמויות בעולם האומנות, דמויות 'זורבאיות' אשר עולם החוק והסדר לא מצליח להכילן ומתנועות מהפכניות בעולם הרוח. יש עניין וסוד בהיזכרות בכוחות ראשית אלו, כוחות התוהו שמקורן גבוה מאד.

בניגוד לקריאת התורה ה'נזכרת' בעבר, ישנה קריאה ה'מזכירה' ומתבוננת בשכבות קדומות הקיימות בהווה. אותם כוחות אשר אל לא לאדם להתעלם מהם למרות היותם כוחות היכולים להביא מבול ולגרום פירוד בעולם.

אותם כוחות היכולים להביא הרס הינם כוחות של תהום המחיות את פני הקרקע, הם עלולים להציף, להחזיר את העולם לקדמותו אבל בלעדיהם אנחנו "חצי בן אדם", אנחנו "בעצם כלום".

בדרש, ברמז ובסוד :
שמות רבה (וילנא) פרשת משפטים פרשה ל':
"מלך במשפט יעמיד ארץ אלו ישראל שנאמר (שמות י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, ואיש תרומות יהרסנה אלו דור המבול שלא היו עושין את הדין... א"ר אחא בקש הקדוש ברוך הוא ליתן להם (לדור המבול) ארבעה דברים: תורה ויסורין ועבודת קרבנות ותפלה ולא בקשו..."

ע"פ דברי ר' אחא, היו ראויין בני דור המבול לקבלת התורה. ישנם כמה קישורים המרמזים על הקשר בין דור המבול למתן תורה. משה רבינו, ניצל מן המים "כי מן המים משיתהו" (שמות ב', י'). הן משה והן נח נצרכו לתיבה הצפה על פני המים. על הפסוק "וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים" דרשו חז"ל במסכת חולין קל"ט: "משה מן התורה מנין – בשגם הוא בשר". וכתב  האר"י הקדוש שנפש משה רבינו ע"ה הייתה בדור המבול וכי הפסוק "כי מן המים משיתהו" נאמר על מימי המבול, שמשה ניצל גם מהם (ישנם קישורים נוספים בכתבי האר"י בין דור המבול לדור יציאת המצרים, בין החומר והלבנים של דור הפלגה לחומר והלבנים של מצרים).

ישנו קשר בין דור המבול וכוחותיו, לדור הזוכה להתגלות של מתן תורה וכוחותיו, אותם כוחות היכולים להביא מבול לעולם יכולים גם להביא תורה. (חלק מההבדלים בין הדורות שעמדו עליהן המפרשים, קשורים לפער הנמצא בין מצב של יחידאיות, כוחות עצומים המתפרצים לכל עבר ושוטפים ונשפכים לבטלה, לבין מצב של תיקון וזיווג. קיים פער בין כוחות מציפים לכוחות בוראים).

ידועה אמרתו של הרבי האחרון בחסידות חב"ד, שראה את עניין גאולתו של העולם כמצב בו יהיו  "אורות  התוהו בכלים של תיקון". מצב בו אותם כוחות עצומים המציפים את העולם ואין העולם יכול להכילם, לא יתעמעמו על מנת לחיות בתיקון, אלא עוצמתם תתרחב בכלים של תיקון ולא של הרס.
למה כוונתו וכיצד הדבר אפשרי? אשאיר זאת כשאלה...

וכך כתב הרב קוק בספרו 'אורות' במאמר ושמו "נשמות מעולם התוהו":
"נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתקון. גדולות הן מאד, מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול. מבקשות הן אור גדול מאד, כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו... הנן מתלבשות בכלים שונים, שואפות הרבה יותר ויותר מהמידה, שואפות ונופלות... בעתותיי גאולה מתגברת חוצפה... חוצפה מחוצפה תגדל, מאין קורת רוח בכל האוצר הטוב של האור המוגבל והמצומצם... מפני שאיננו מסלק את כל המסכות מעל כל פני הלוט שאיננו מגלה את כל הרזים ואיננו משביע את כל המאוויים... אבל גיבורי כוח יודעים, שגילוי כוח זה הוא אחד מהחזיונות  הבאים לצורך שכלולו של עולם... אלא שבתחילה מתגלה הכוח בצורת התהו... הסופות הללו יחוללו גשמי נדבה, ערפלי חשך אלו יהיו מכשירי אורים גדולים. ומאופל ומחושך עיני עיוורים תראינה".

שבת שלום!



קהלת ומסע הקיום – לשבת חוה"מ סוכות / ליאון וינר דאו

בשבת חול המועד סוכות, אנו עתידים לקרוא את ספר קהלת, ודומני כי המלך קהלת, כמונו, בדיוק סיים לציין את יום הכיפורים. עליו עדיין ניכרים רשומיו של היום-שאחרי-יום-כיפור: לאחר ההתעלות הגדולה, לאחר ההבטחה הגדולה של השינוי המתחולל בעשרת ימי תשובה, חוזרות-פוקדות אותנו אותן ההתמודדויות שהכרנו לפני-כן – ויחד עמן, אותן הנפילות. אזי מתעצמת התחושה כי קהלת צדק, "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן" (א' ט"ו).

אם על יום כיפור תלינו תקוות כי משמעות חיינו תתבהר לנו, ששיאו של תהליך התשובה אותו עברנו יכונן ויכוון את דרכינו החדשה, אנו מגלים כי דרכינו אינה דרך כלל. מסביב לפינה ראינו פיתול בכביש, אך לא ידענו כי הוא יוביל אותנו חזרה לאותה נקודת התחלה. "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (א', ט'). אין תזוזה של ממש; על כן, "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (א', ב').

זאת ועוד, עבור קהלת, אותו המוטיב שכל-כך מרכזי בליטורגיה של יום כיפור – הארעיות שלנו, השבירות שלנו, המוות שלנו – מאיים להכשיל כל ניסיון להעניק משמעות לחיינו. דבריו יוצאים כמו מפיו של שליח הציבור שוב ושוב ומנחיתים עלינו סתירה קשה: "מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן" (ג', י"ט), שכן מקרה אחד קורה לכולם. משום כך, אין יתרון של ממש לחכם על פני הכסיל. בגלל המוות שיקרה לשניהם, אומר קהלת, "שָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים" (ב', י"ז): הסופיות שלנו מכרסמת את טעם החיים.

מלבד רוחן של עצם האמירות הללו, גם הצורה הספרותית של קהלת משקפת את אותה התפיסה של חוסר התקדמות: משפטים חוזרים על עצמם, לעתים כמעט ללא שינוי, לעתים בשינוי קל, כדי לחזק את הרושם כי אין התקדמות. עד שדומה כי שנים עשר פרקי הספר הינם בגדר פרשנות לפסוק הפותח, "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל".

כך אנו רגילים לקרוא את קהלת, וכך, לעתים קרובות, אנו חשים לאחר יום הכיפורים. ברם, סבורני כי ניתן לאתר במסלול של ספר קהלת נקודת מפנה, בה קהלת נחלץ ממעגל הייאוש ומוצא דרך להעניק משמעות חיובית לאותם גורמים בדיוק שרק עתה היו למכשול.

אותו מפנה, להערכתי, מתחולל בבראשית פרק ג', באותם הפסוקים המוכרים היטב: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (ג', א'-ח').

מה סוד הקסם של אותם פסוקים? איזה מהפך מתחיל להתחולל עם בואם? הרי באיזו אמת הם נוקטים, אם לא באותה אמירה חוזרת ונשנית של הבל, של חוסר-כיוון, של היעדר מסלול? בפסוקים אלה, קהלת מגלה, מסתתרת אבן יסוד של הקיום האנושי: כינון יחס חיובי אל חליפת הזמן, ההשלמה עמו, הנכונות לחיות בו ואתו – ולא להילחם נגדו. כתוצאה מכך, לא רק שאין צורך להכריע בין "לשנוא או לאהוב?" – עצם הקוטביות של השאלה מתגלה כשגויה. השאלה איננה איזו מהם? אלא: מתי כל אחד מהם?

אין להמעיט בגודל המפנה הטמון בניסוח חדש זה. הרי סיום הלחימה עם הזמן, פירושו השלמה עם אותו גורם שמסמן את עצמתו ואת מרותו של הזמן: המוות. ברגע שקהלת מסוגל לראות כי לכל התרחשות ישנו הזמן המתאים לה, אזי קהלת מסוגל לחולל יחס אחר גם אל המוות "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה", הוא קובע (ז', ב'). נימוקו לכך מלמד כי הסיבה לכך איננה נטייה דכאונית או אובדנית, אלא דווקא בגין החיבור לחיים הנובע מכך: "בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" (שם). לאמור, המוות חדל מלהיות גורם הנוטל את טעם החיים, ומותמר לגורם המכוון את לב האדם לחיים עצמם ולערכם.

ומה מגלה האדם כשהוא מביט לחיים לאחר המפגש עם המוות? ראשית, הוא מקבל את מלוא המשמעות של כפיפותו לזמן, "אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה" (ז', י'): אין המבט מופנה לעבר, לאותם ימים שהיו לפני ההכרעה או לפני הטעות, כאשר הכל היה בגדר פוטנציאל לא ממומש. אלא "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ" (ז', ח'), שכן עם הזמן מגיעה בשלות ועומק שאין להשיגם טרם ניסיון החיים. לא בכדי שבאותן שיחות מהדימות בין ר' אלישע בן אבויה (אחר) לבין ר' מאיר, כאשר אחר שואל את ר' מאיר מה הוא למד בבית המדרש, ר' מאיר מצטט מדרש דווקא על הפסוק הזה (ואלישע מתקן אותו!) (ראו בבלי חגיגה ט"ו א"ע ומקבילותיו בירושלמי ורות רבה). רצונו של הסיפור לומר: גם לאחר הכפירה – ודוק: רק לאחר הכפירה – ניתן להגיע לרמה הגבוהה ביותר של הבנה, הנקנית עם הניסיון המצטבר של שנים רבות.

לכפיפות זו לזמן משמעות נוספת: באשר לעתיד, אין האדם מצפה לוודאות. ביסוד גישתו של קהלת לחיים העתידיים נמצא המשפט, "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ" (י"א, א'). חוסר-ודאות זו איננו מאיים על התועלת שבעמלו; אדרבא, הוא מהווה מניע לעשייה: "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים" (י"א, ו').

בנוסף, בעקבות המפגש עם המוות, האדם עוזב את הבדידות הקיומית שלו לטובת מפגש ממשי עם העולם החיצוני לו. למפגש זה עם העולם שני מוקדים: בקשרים אותם הוא בונה עם אנשים אחרים ובעמלה שלו – במעשיו. "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם. כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ" (ד, ט'-י'). אין שותפות זו משנה מאומה את נקודת המוצא או את נקודת הסיום של האדם – היינו, את מצבו הקיומי כיצור בודד. עם זאת, היא מעבירה את זירת ההתרחשות של קיומו קמעה, כך שחשיבות עליונה מוענקת דווקא לאיזור הממשק בינו לבין העולם.

כך גם עם עמלו: באמצעות מעשיו, האדם מעניק משמעות לחייו ומתמסר אליהם. "אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו" (ג', כ"ב). במעשים עצמם, האדם בורר את דרכו. לכן דווקא בהם – ולא במותו – מתגלה הממשות המכוננת של חייו. על כן, לקראת סוף דבריו, קהלת מגדיר מחדש את סופיותו של האדם: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (י"ב, י"ג). "כל האדם" – היינו, ערכו האמתית, משמעות חייו, נמצא בגוף מעשיו. במלים אלו, עליהן הקריאה המסורתית חוזרת פעמים, קהלת מזמין אותנו לכונן יחס אחר אל הזמן, אל הארעיות: ניכנס לסוכת החיים השבירה שלנו לא מתוך פחד מפני האלמנטים, אלא מתוך רצון להתחבר אליהם.

להיות מחוץ לתחום - להתמלא באלוהות - ליום הכיפורים תשע"ב / שולי אייזקס - רוזנק

אי / זלדה
אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הָאֲדָמָה
כְּמוֹ עַל גּוּף חַי
כְּאוֹתָם פְּלִיטֵי אֳנִיָּה
שֶׁעָמְדוּ עַל גַּבּוֹ שֶׁל לִוְיָתָן
כִּי טָעוּ בְּמַרְאֵה הָעֵינַיִם.
אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הֶעָפָר
שֶׁתַּחְתָּיו מְדַבְּרִים הַמַּיִם

מְדַבְּרִים שָׁרָשִׁים
מְדַבְּרוֹת מַתָּכוֹת
קוֹל הֲמוֹנָם מַחֲרִישׁ אֶת אָזְנַי
מְסַחְרֵר אֶת לִבִּי
גַּם הָאֲוִיר מִתְנוֹעֵעַ וְשָׁר
וּבַגְּבָהִים מִתְפּוֹצְצִים עוֹלָמוֹת.
רַק הַמַּחֲשָׁבָה עַל אֱ-לֹהִים
הִיא אִי בַּמְּעַרְבֹּלֶת

הגמרא בחולין ק"י, ע"א מספרת את סיפורו של רמי בר דיקולי, בן התמר או הדקל מפומבדיתא, שהזדמן בערב יום הכיפורים למחוזו של רב חיסדא מסורא:
בסורא לא אכלי כחלי (נהגו שלא לאכול עטינים, שיש בהם בשר וחלב), בפומבדיתא אכלי כחלי; רמי בר תמרי, דהוא רמי בר דיקולי מפומבדיתא, איקלע לסורא במעלי יומא דכפורי, אפקינהו כולי עלמא לכחלינהו שדינהו (הוציאו כולם את העטינים וזרקו) , אזל איהו - נקטינהו אכלינהו (הלך הוא ואכלם – את מה שזרקו). אייתוה לקמיה דרב חסדא, אמר ליה: אמאי תעביד הכי?(הביאו אותו לפני רב חסדא ששאלו על דבר זה, מדוע אכל את העטינים) אמר ליה: מאתרא דרב יהודה אנא, דאכיל (אמר לו,לרב חיסדא, ממקומו של רב יהודה אני שמתיר לאכלם).

אמר ליה: ולית לך נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם? (שאלו רבי חסדא: ואין אתה מקבל את חומרות המקום שבו אתה נמצא?) אמר ליה: חוץ לתחום אכלתינהו (והשיב, אכילת העטינים נאכלה מחוץ לתחום של מקום). ובמה טויתינהו? (ובמה צלית את העטינים) אמר ליה: בפורצני (בחרצנים – ענפים של הגפן); ודלמא מיין נסך הויא? אמר ליה: לאחר שנים עשר חדש הוו( ענפים שעברו עליהם י"ב חודשים אינם יכולים עוד להיות של יין נסך).

ודלמא דגזל הוה? אמר ליה: יאוש בעלים הוה, דקדחו בהו חילפי (שאלו רב חסדא את רמי בר תמרי – ואולי גזולים היו הענפים? והשיבו שצמחו בהם כבר עשבים, מכאן שהתייאשו מהם הבעלים ומותרים); חזייה דלא הוה מנח תפילין,

אמר ליה: מאי טעמא לא מנחת תפילין? (ראה אותו שלא הניח תפילין ושאלו לדבר) אמר ליה: חולי מעיין הוא, ואמר רב יהודה חולי מעיין - פטור מן התפילין (השיב רב תמרי שהוא חולה מעיים וכבר פסק רב יהודה שאין צורך לחולה מעיים להניח תפילין) ; חזייה דלא הוה קא רמי חוטי, אמר ליה: מאי טעמא לית לך חוטי? אמר ליה: טלית שאולה היא, ואמר רב יהודה טלית שאולה, כל שלשים יום - פטורה מן הציצית (ראה רב חיסדא שאין לו ציצית, שאלו מדוע וענה לו שטליתו שאולה היא ולכן פטורה מן הציצית).

אדהכי, אייתוה לההוא גברא דלא הוה מוקר אבוה ואמיה כפתוהו (תוך כדי כך הביאו לפני רב חיסדא אדם שלא כיבד את הוריו וכפתוהו), אמר להו: שבקוהו, דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה - אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה (אמר להם רב תמרי, שחררו אותו שמצוות כיבוד הורים היא מצוות עשה שמתן שכרה בצידה ואין בית דין מזהירים עליה). , אמר ליה: חזינא לך דחריפת טובא!

אמר ליה: אי הוית באתריה דרב יהודה, אחוינא לך חורפאי! (אמרו לו: רואים אנחנו שחריף אתה. אמר להם: אילו הייתי במקומו של רב יהודה הייתי מראה לכם את חריפותי).

דברים נפלאים נכתבו על סיפור תלמודי זה ומרבים ללמדו לקראת הימים הנוראים. הנה כי כן, יוצא לו אדם את מקומו ומזדמן לעיר אחרת. את פסולת הבשר של הארוחה המפסקת הוא אוסף לעצמו ופקחי העיר ממהרים להביאו לפני בית דין של רב חיסדא. בתבנית מוכרת של סיפורי יום כיפור אחרים, אנו מבחינים כי בה בשעה שהיו בני העיר צריכים להתעסק בתשובה ובצדקה הם נותנים את עיניהם הצרות בזר האולטימטיבי, שנדמה להם כפושע, ומערימים עליו שאלות על גבי שאלות תוך התעלמותם מעוניו הרב, הבולט בחיזוריו אחר הפחים ובאכילת פסולת העטינים. גם העובדה שטליתו שאולה והוא חולה מעיים מצביעה כאלף עדים על מצבו הגופני והחומרי הרעוע.

פרשנויות אלו וודאי נכונות וטובות ואני רק מבקשת להוסיף עליהם איזו מחשבה –
עיון פשוט בסיפור שלפנינו מלמד, כי התעסקותם של בני העיר סורא בבן העיר פומבדיתא מבליטה את היותם פועלים כציבור מאוחד אל מול בדידותו המזהרת של רב תמרי. זה מתחיל במשפט:"בסורא לא אכלי כחלי" וממשיך ב"אפקינהו כולי עלמא לכחלינהו שדינהו". גם כשנתפס רב תמרי באכילה האסורה הביאו אותו הרבים אל רב חסידא וכן עשו כשכפתו את מי שחטא להוריו בחוסר כבוד. לעומתם רב תמרי מגדיר את עצמו כמי שהוא מחוץ לתחום וממילא אין הוא צריך לקבל דעת המקום.
העמקה נוספת מעוררת מחשבה על דבר חקירת השתי והערב עצמה ועל הסוגיות המועלות בה כנגד התנהלותו של רב תמרי.  האחרון נשאל על אכילת העטינים, שמותרים במקום אחד ואסורים באחר, על שום שהם מתעתעים מבחינת כשרותם ואין אתה יודע מה מרכיב החלב ומה מרכיב הבשר שבהם. יש איזה ערבוביה שמאיימת על כשרותם. כך גם לעניין החרצנים, שלכאורה חרצנים הם ותו לא, אך יש לחשוש שמא השתמשו בהם ליין נסך והפכו הטהור לטמא. ובהתאמה, גם אותם זרדים יבשים שמדרך הטבע הם מה שהם – רק ענפים שצמח בהם ייאוש הזמן ומבחינת רב חיסדא עלולים להיות מכשול לנזהר מגזל.
נדמה, כי בני סורא טרודים, שלא לומר מאוימים, ממכשולי הדרך ומהתעיות אפשריות שמניבים החיים. לדידם החיים הם מערבולת מתמדת, מסחררת, והם אוסרים על עצמם ומחמירים – ובהקשר זה כמעט משעשעת הערתו של רב חיסדא בדבר הצורך לקיים חומרות בכל מקום שהוא. אסורים הם  ב"סורא" שלהם, מסתובבים ליד האשפתות ובתוככי הבתים, מוצאים החוצה לבדיקה ולדין גם את הסיפורים האינטימיים של הבית, ובמיוחד אמורים הדברים בערב יום הכיפורים. עמידתו האיתנה של הזר, איש פומבדיתא, שכשמו כן הוא – קומתו כתמר וכדקל – מזעזעת את תפיסתם ומביאה לכך שהם מתעלמים כליל מקשייו הפיסיים, האמתיים. חריפותו ניכרת לעין, הוא בטוח בתורתו של רבו אך נראה לי, כי יותר מכל הוא בטוח בו עצמו ובמערכת יחסיו עם הקב"ה, המאפשרת לו להסתובב ללא תפילין וציצית.
על אף עוניו המחפיר ומחלת המעיים שלו, יש בו ברב תמרי איזו שלמות עם עצמו. ה"מחוץ לתחום" שבו הוא נמצא איננה מאיימת עליו וכוכבו מזהיר גם כשהוא מרוחק מבני עירו. בניגוד לבני סורא, אין לו חשש מן הערבוביה של החלב עם הבשר, של המנוסך  או של הגזול, כי לבו שלם עם אלוהיו. תורתו שגורה לו על פיו, אשר על כן הוא גם מלמד כי אין שום כוח שיוכל לכפות על אדם לכבד את הוריו כי את הטבעי אי אפשר יהיה להכניע בכפייה ומי שאין בו העדינות לכבד את הוריו, ממילא אינו מבין איזה עניין תמיר באלוהות עצמה.

כל הדברים, כך רב תמרי, מקור אחד להם, וכשהאחד ממלא את הישות ומלווה את צעדיו, או אז אפשר לו לאדם להכיל את מרכיביו השונים ולהתהלך שלם גם מחוץ לתחומים. במובן זה הופך   אלוהים לאי בתוך הרעשים. 
בהקשרם של דברים אחרונים אלו אבקש להעיר, כי מעניינים הפסוקים מפרשת ניצבים, המלווים אותנו מהלך השבוע האחרון ומלמדים אותנו דבר מה על התשובה:

"ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך, ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקיבצך מכל העמים"… (דברים ל' פסוקים ב' – ג')

שאלות רבות כבר נשאלו על מהות התשובה שכאן, על ההבדל בין השיבה אל ה' או עד ה', וכן על היחס בין התשובה לגאולת ישראל. ואולם יש עוד לתת את הדעת לכך שהאדם השב אל ה', משיב לו הקב"ה את שבותו ומקבצו מכל העמים. קרי, על האדם האחד הכתוב מדבר ולא על האומה כולה. ונדמה, כביכול מדריך אותנו הקב"ה, כי אחר שנשוב בכל לבבנו ונפשנו ישוב הוא ויקבץ את כל חלקי עצמיותנו מבין הגויים. כל חלקי האדם, המסוכסכים עם עצמם, המערבבים מין שאינו במינו, טהור וטמא יחדיו -  שמהלך השנה שחלפה הביאו לידי כך שנפוצו לעבר והתפזרו לכל רוח – כל אלו יחזרו אל מקומם הטבעי, יתאחדו לשלמות אחת .

שנה טובה
שנה ברוכה
שנה שנדע בה אי של יציבות בתוך הפחדים, הרעשים שעוד נכונו לנו.