יצחק אבינו - עליו השלום - לפרשת חיי שרה/ מרדכי בר אור

פרשת חיי שרה נפתחת במותה של שרה אמנו. חז"ל במדרשים שונים רואים סמיכות בין עקדת יצחק, הסיפור המסיים את פרשת 'וירא' למותה של שרה:

"כששב אברהם מהר המוריה בשלום, חרה אפו של סמאל, שראה שלא עלתה בידו תאוות לבו - לבטל קרבנו של אברהם. מה עשה? הלך ואמר לשרה: לא שמעת מה נעשה בעולם? אמרה לו - לא. אמר לה: לקח אברהם את יצחק בנך ושחטו, והקריבו על עולת מוקדה. התחילה בוכה ומיללת שלש בכיות כנגד שלש תקיעות, שלש יללות כנגד שלש יבבות ופרחה נשמתה ומתה (ילקוט שמעוני פרק כ"ג).


שרה מתה מרוב צער על סיפור העקידה.


הרבה עסקו בדמותו של אברהם סביב העקידה, גודל הניסיונות שעמדו לו לאברהם אבינו. סיפור העקידה יהפוך לסיפור יסוד בספר הזיכרונות היהודי. "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה - הוא יעננו" (מתוך סליחות לימים נוראים).


ואולם מעט מאוד ידוע לנו על עולמו של יצחק סביב העקידה. מה הרגיש בעלותו לקרבן? מול הקב"ה, מול אביו – אברהם, אמו – שרה? אנו יודעים בהמשך הדרך כי יצחק הוא איש מופנם, אינו יוצא מארץ ישראל, אוהב את עשו - כי ציד בפיו. בהמשך ימיו הוא יתעוור.


הדברים מחריפים לאור העובדה שהכתוב מציין את הליכתם יחד לקראת העקידה, "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו", לעומת השיבה "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע" – ויצחק היכן? יצחק נעלם. והוא ייעלם בכל ראשית פרשת חיי שרה, ואף לא מופיע בהלוויה של אמו.

רק לאחר שאליעזר, עבד אברהם, מוצא את רבקה ומביא אותה לכנען, רק אז מופיע יצחק ממקום היעלמו:
 "ויצחק בא מבא באר לחי רואי והוא יושב בארץ הנגב: ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים".
הביטוי "ויצחק בא מבא" אין לו אח ורע במקרא. על כך מעיר הרש"ר הירש ומוסיף פרשנות לביטוי מיוחד זה, וכך לשונו:

"בא מבא – ביטוי זה אינו חוזר עוד בכל המקרא. בא – מהיותו בא! עיקר הוראת 'בא' להגיע למקום אשר הלב נמשך אליו והוא חש בו הרגשת בית".
לדבריו, המושג 'לבוא' בעברית, אין משמעותו הבלעדית לבוא ממקום מסוים או להגיע למקום מסוים במישור הפיסי, "לבוא" משמעותו נגזרת מהמילה "בית", דהיינו לבוא לנקודה פנימית או לבוא מנקודה פנימית בנפש. הבאר אליו הלך יצחק אחר העקידה הוא מקום הנוגע בשורש נשמתו וכאבו.

מהו אותו באר לחי רואי?
בפרשת לך - לך (פרק ט"ז), שרה נותנת לאברהם את הגר שפחתה, בתקוה שתיבנה ממנה. עם הריונה של הגר, היא בזה לשרה גבירתה העקרה. שרה כועסת על אברהם ואחר יישור קו אתו נאמר: "ותעניה שרי ותברח מפניה". הגר בורחת אל עין מים ואז רואה אותה מלאך ה' ומבטיח לה בן:


"וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי-שָׁמַע יְהוָה אֶל-עָנְיֵךְ...  יג וַתִּקְרָא שֵׁם-יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי  כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי.  יד עַל-כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין-קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד".

ישנו באר בעולם, שבו אלוהים רואה אנשים בעניים, בכאבם, ושמא יש קשר בין כאב - 'עניך' ל'עין המים'. וכך, יצחק הולך אחר העקידה לאותו באר. מבקש הוא להיראות מחדש, תחושה של היעדר פנים. וכמו מילותיו של דוד בספר תהילים:


"שְׁמַע ה' קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי: לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ: אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי: כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי":

וזה עובר מעבר לכל איבה, לכל הבדל של דת, זו האנושיות בהתגלמותה. יצחק לא חזר עם אברהם מהר המוריה, לא השתתף בלוויית אמו, הלך הוא להתנחם באותה באר - שבו אדם מרגיש שהחי עולמים רואה אותו (*1).  ורק בזכות ההבראה בבארה של הגר, יכול הוא להקים לאיטו משפחה עם האישה שהביא לו אליעזר - רבקה. "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ".
יצחק משתקם בזכות הבאר ובזכות האהבה.

הפסוק הבא מפתיע מעט: "א וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה"...
מי זו קטורה זו? המדרש אומר:
אלא בשעה שנטל יצחק לרבקה, אמר יצחק נלך ונביא לאבי אישה, היא הגר היא קטורה, דברי רבי. ורבותינו אומרים אישה אחרת נטל. מה טעמו של רבי: היא הגר היא קטורה, שכתיב "ויצחק בא מבוא באר לחי רואי", אותה שכתיב בה "על כן קרא לבאר באר לחי רואי"...

לפי דברי רבי במדרש, קטורה היא הגר ויצחק ורבקה מביאים אותו לאברהם. יצחק מגלה את השפה של ריפוי הכאב, בזכות האהבה בחייו, ובזכות הבאר - הוא לוקח את אם הבאר – הגר, לאביו. שמא מבין יצחק, כי אף לאברהם אביו הזקן - יש פצע מהר המוריה. שגם הוא "ההולך הגדול", העברי הראשון, מגיע לאחרית ימיו עם כאב.

וסופה של פרשה מופלאה זו:
"ח וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו. ט וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה  אֶל-שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן-צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מַמְרֵא.  י הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר-קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי-חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ. יא וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם-בְּאֵר לַחַי רֹאִי". 
בפסוקים אלו של סוף הפרשה, מתומצת הסיפור כולו. אברהם זוכה לשיבה טובה, בגלל שיש תיקון. קטורה - היא הגר, הופכת לאשתו.

שיקומו של יצחק מאפשר תיקון מול ישמעאל, אותו בן שכה הכעיס את אמו שרה, ויחד הם בקבורה של אביהם המשותף.
ואחרי הלוויה, יתום מהוריו אך עם ברכת ה' עליו, מתיישב לו יצחק - בבאר לחי רואי.

      

_____________________________________________________

*1. מעניינת העובדה כי ישר אחר הפסקת העקידה נאמר " וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה. ישנה ראייה בהר המוריה, השונה מהראייה בבאר. יש ראייה המיטיבה עם אברהם (מוריה) וראייה במיטיבה עם יצחק (באר לחי רואי)