יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

תבכו כבר למען ה' - לפרשת ויגש תשע"ב / שולי אייזקס-רוזנק

וכשהגיע לשדה / עוזי שביט

וכשהגיע לשדה
ויקיפוהו עשרה
הוא לא שיוע ולא מרר
ולא זעק זעקה מרה
ולא נשא קולו בכי
כשפשטו את כותנתו
ולא פתח פיו בתחינה
כשלבור זרקו אותו
רק תהה מה מוזרים
דרכי האלוקים
כמה בודד יכול להיות
אדם
בין עשרה אחים.

"גשו נא אלי" – ותבכו כבר למען ה'
רגעיה האחרונים של פרשת מקץ, היא שבת חנוכה, הטעינו אותנו רגשות קשים של אימה וציפייה. יוסף ממתין  לאחיו החבולים, מביא אותם לנפילת אפים ארצה ומוכיח אותם על גנבתם את הגביע שהוטמן בתיקו של בנימין. מי שאוזנו קשובה ורגישה יכול מיד לחוש בדבר, כי כשאומר להם יוסף לאחים: "מה המעשה הזה אשר עשיתם הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני", הוא מתכוון להזכיר את נצחונו, כמי שכבר בעבר ראה עצמו כמלך עליהם. יוסף, שהביא דיבת האחים רעה, חלם חלומות של מלכות ונפל אל בור שאין בו מים (אך נחשים, כמה נחשים ועקרבים יש בו), ניצב עכשיו מעליהם של המשתחווים אפים ארצה והם ככלי בידו לנגח אותם ולהחזיר להם רעה תחת רעה שהביאו הם עליו. 

אווירה צפופה ואיומה זו היא גם נחלתה של פתיחת פרשת השבוע שלנו הפותחת במילים – "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה". ומסביר שם רש"י :מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות.

מכאן ואילך מגולל יהודה באזניו של יוסף את תולדות סיפור משפחת יעקב, על האב הזקן ושבע המרורים ועל הקטון בבנים, בן יקיר שיש לגונן עליו, כדרך לגונן על אבי המשפחה. ברם, הקורא את תקצירם של הדברים מזהה מיד את השקרים הקטנים הנבנים בתוכם, ובמובן מסויים כמעט ואין הוא מבין מה מכלל הדברים הללו של יהודה הגיעו לאזניו של יוסף והביאוהו לידי בכי תמרורים. האם היה זה האיזכור של בנימין, ואולי העובדה שבנימין נדמה כאן כיוסף עצמו, או אולי העובדה שקנאתו אוכלתו על שהיה יהודה מדבר ברעות ואחריות כלפי בנימין – מילים שלא ידע יוסף לזהות באחים – כשנגעו אליו.




פרשנים תמהים על כך, כי אחר נהרות של מילים מצאה התורה להאיר את מפגש האב עם בנו במילים ספורות, גם אם מרגשות. זאת ועוד, המפגש הקצר מוליד שאלות מרגיזות ממש כמו השאלה מיהו הבוכה על צוארי האחר, האם יוסף בכה על צוארי יעקב או שמא היה זה יעקב שבכה על צוארי יוסף, בשעה שהאב היה באמצע לקרוא קריאת שמע...  התחושה היא שאנו כמעט מוסתים מן העניין עצמו בשל ברור סוגיות שמטרידות אותנו כבני אנוש. לעזרתנו פירושו של הרש"ר הירש, שבדקויותיו הנפשיות רואה את המפגש הקצר ממבט של יותר משני עשורים:
 
יוסף בכה, יעקב לא בכה; יוסף זלגו עוד עיניו דמעות, יעקב - יבש כבר מקור דמעותיו; יוסף התמיד עוד בבכי, אפילו כשכבר נכנס יעקב בשיחה איתו – בקווים זעירים כאלה משתקפת האמת לאמיתה. בין הזמנים חי יעקב גלמוד ובודד מבכה אותו. כל חיי רוחו נתונים היו לאבל ולמספד על יוסף. יוסף – חליפות ותמורות עברו עליו. לא היה מופנה לטפח רגשות געגועיו, הדאגות החדשות לבקרים מילאו חדרי לבו. עכשיו בהתפרקו על צוארי אביו נתעוררו בו זכרונות עשרים שנות הפרידה וההתרגשות הכבושה מתפרצת מתוכו בבת אחת – יעקב בתוך כך הפך כולו ישראל – יוסף עודנו בוכה.

הירש מסיט את העינים מן המפגש עצמו ומתבונן בשורשיו שהנצו בימים רחוקים. יעקב, בבדידותו, כבר בכה את בכיו של המתאבל, בכה את הכל. לעומתו יוסף, מתחיל את צעדיו הראשונים בתורת הבכי, אחר שמנע זאת עצמו כשהיה בבור, בבית פוטיפר ובבית האסורים. יוסף, מבירא עמיקתא ריק וחשוך, גדל למלכות, עסוק במלאכת ההישרדות. עכשיו, כשהאלוהים מזמן לו שוב את אחיו, כשהוא שומע אותם משקרים את השקרים שמאפשרים להם להמשיך ולחיות הלאה, עכשיו אפשר לבכות. זה לוקח לו זמן, פעמיים קודם לכן כבר בכה, אך סב חזרה אל  הניכור וקשיות הלב, עתה הוא מתמלא געגועים, גם הבנה את החיים. כמו אביו לפניו הוא למד שהחיים מזמנים את הקללה והנחש, את החושך ואת הבור.

אלה תולדות יעקב, אבל גם יוסף נער בן שבע עשרה וגם הוא עתיד להתנער מחממת גידולו ולהילחם במה שנראה חסר הגיון ומשמעות. יוסף בוכה את הידיעה, שמערכת יחסיו עם אחיו לא תתוקן. הוא ימשיך לבכות, הם ימשיכו לדבר, לעולם לא נמצא אותם בוכים. הוא יסבר את אוזנם בכך שהכל התגלגל מן האלוהים, הם יראו כי מת אביהם ויגורו ממשטמתו של יוסף. וכשיוסף יבין זאת הוא יבכה עוד את הצער של הנתק ואת הצער של מוגבלות הקיום ומוגבלות הבנתם אותו. הוא לא יבקש אחדות לבבות, הוא לא ייחל לתיקון – הוא כבר יודע שהוא בבדידותו. לא נותר לו אלא להשביע את האחים שיעלו את עצמותיו ארצה, והם ישימוהו בארון, במצרים.   

מבחינה זו מעניינת ההפטרה, שהיא נבואה לעתיד-לבוא המבקשת את איחודם של יהודה ויוסף, אחר שהיו לשני עמים שונים. כמו חז"ל שביקשו לראות את האחים מנשקים אלו לאלו, כך ההפטרה מבקשת את העצים להתאחות, לאחד, אבל הקורא המבין כבר יודע שלא כך הם פני הדברים. זו נבואה שלא התקיימה ונראה שעלולה שלא להתקיים גם לעתיד לבוא, כי אין אנו משוכנעים בקיומם של עשרת השבטים שגלו. ההפטרה, כביכול מחזקת את תחושתו של מי שיצא אל הדרך ומבין, כמו שהבין ד"ר סוס בספרו המופלא על היוצאים שמגיעים למקומות נפלאים, שלפעמים אתה לא.

ואת ההבנה הזו, את הכאב הזה מתרגמים בפשטות לבכי עמוק, היוצא מחדרי לב, מעומק החושך של הרחם, והוא לבדו עשוי לשנות סדרי בראשית. ואולי לא איחודם של האחים יביא גאולה, אולי זה רק בכיים, האחד על השני, שיניע את גלגלי הגאולה. ומסיים המדרש בתנחומא על בכי יוסף: 
וכשם שלא פייס יוסף את אחיו - אלא מתוך בכיה, כך כשיגאל הקב"ה את ישראל, מתוך בכיה הוא גואלם. שנא': (ירמיה ל"א) בבכי יבאו ובתחנונים אובילם, אוליכם אל נחלי מים בדרך ישר לא יכשלו בה, כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא:

שבת שלום ובכי טוב לכולם.

יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

עובדות ואשר מעבר להן - לפרשת וישב / משה מאיר

פרשת וישב מכניסה אותנו בכנות ובאומץ, אל תוככי משפחת יעקב לאה רחל בלהה וזילפה. כל המחפש בסיפורי האבות דמויות שלמות ועגולות שאין בהן מתום – סופו שיתבדה. יש הרבה סיבוכים ופצעים במשפחת אבינו הקדמון, ואנו הבנים – התורה לא חוסכת מאיתנו את כאב ההתוודעות אליהם. נעיין ונתבונן בפתיחת הפרשה:



ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה אֶל-אֲבִיהֶם. ג וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. ו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ-נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם-נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו. ט וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. י וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו וְאֶל-אֶחָיו וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה. יא וַיְקַנְאוּ-בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר.



המון תעלומות מסתתרות בין החללים הפעורים בפסוקים. יוסף נער את בני בלהה ואת בני זילפה. מדוע? האם האחים האחרים דחו אותו? האם הוא בחר בהם? במה הם נבדלים מהאחרים? האם מפני שהם בני השפחות הם הקבוצה המושפלת בין האחים? האם מפאת התנהגותם הם קבוצה נבדלת? המון אפשרויות נפתחות ופותר אין אותן.


והנה להפתעתנו, יוסף מביא דיבת האחים שהוא נער איתם – לאביהם. המושג 'דיבה' הוא בעל מנגינה שלילית באוזננו. האם יוסף מתגלה במערומי מידותיו הרעות? מהי הדיבה? מה הם עשו? האם עשו או שהדיבה היא עלילה? אולי מדובר בפשע שדיווח עליו הינו מעשה ראוי? שוב אפשרויות רבות וסותרות נפתחות מהעובדות הספרותיות החקוקות בתורה. נדמה לי שעם ריבוי האפשרויות, יש דבר אחד, שאם איננו וודאי הוא קרוב לוודאי: יש איזה ניגוד בין 'נער את...' ובין 'ויבא... את דיבתם רעה', משהו לא צפוי המורה על אי התאמה, על קושי בתקשורת בין יוסף ובין אחיו.


על יד העובדה האחת – יוסף הביא את דיבת אחיו, מונחת עובדה שניה – 'וישראל אהב את יוסף מכל בניו'. הסיבה לעובדה השניה מופיעה – 'כי בן זקונים הוא לו'. אבל האם הסמיכות לדיבה היא רק 'זה לצד זה', או שיש גם קשר סיבתי – 'זה בגלל זה'? הייתכן שהבאת הדיבה הובילה או העצימה את אהבת יעקב ליוסף? האם ייתכן שהיה בה גם משהו אינטימי שבין אב לבנו שהיה חשוב ליעקב?


עובדה נוספת: ישראל עושה כתונת פסים לבנו. האחים מקנאים בו, סביר שהם מפרשים את עשיית כתונת הפסים כביטוי להעדפה של יוסף על ידי אביהם. האם זאת פרשנות יחידה? האם יש אפשרות אחרת? מי אמר שכתונת פסים היא ביטוי להעדפה? אמנם בסיפור אמנון ותמר [שמואל ב' י"ג], כתונת הפסים היא לבוש בנות המלך הבתולות, אבל זאת רק השערה. יש אפשרות אחרת. אולי מאהבת האב לבנו, הוא ראה כיצד התנהלותו של בנו מבדילה אותו מהאחים. הוא דאג לו. הוא הרגיש עד כמה הדיבה מהווה שוחד שעורר בו את אהבתו לבנו – וידע שיוסף מסתכן בניתוק שיכול להוביל למחוזות אלימים. אולי הכותונת היא שיקוף של הנבדלות שבא לעורר את יוסף מתרדמתו ולהכיר שיש לו בעיה ביחסים עם בני אדם? אולי לא. אבל האפשרות הזאת קיימת.


יוסף חולם את חלום האלומות, ואחיו מפרשים שעמידת אלומתו וההשתחוויה של אלומותיהם מורה על תשוקתו למלוך ולמשול עליהם. האם זאת הפרשנות היחידה? אולי כשנער דחוי חולם חלומות גדלות הוא רוצה משהו הרבה יותר צנוע – שיראו אותו. האחים, אבא, אמא שכבר מתה ולא תראה אותו עוד.


העולה מכל דברינו הוא שהמערך המשפחתי של אבותינו היה מסובך. הוא הסתבך יותר מכיוון שבני המשפחה נקלעו לפרשנויות של התנהגות בני משפחה אחרים, ופרשנות היא לעולם מסוכנת ויכולה להעצים משברים. אנחנו הקוראים גם כן נמצאים באותו הסבך ונעים בין עובדות להשערות פרשניות. אנחנו לא רק צופים, אנחנו נוטלים חלק בהסתבכות ואולי לומדים כך בדרך הקשה: ביחסים עם אנשים חשוב מאוד להבחין בין עובדה להשערה. בעולם ההשערות חשוב מאוד לזכור כי מול ההשערה הפרשנית שלי יש עוד אפשרויות אחרות. ברגע שיש עוד אפשרויות, עלי לבחור. כאן יכולה להיות הטיה מוסרית קיומית המורה: 'לעולם הווי דן את חברך לכף זכות'. למה? כי הפרשנות יוצרת את המציאות ועדיפה מציאות טובה על פני רעה.