יום רביעי, 30 במרץ 2011


'אפילו השמיים הם לא הגבול' 
 פרשת תזריע והפטרת  'החדש'  

   
           דני סגל
   
 
א וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר--וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא.  ג וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.  ד וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה; בְּכָל-קֹדֶשׁ לֹא-תִגָּע, וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא, עַד-מְלֹאת, יְמֵי טָהֳרָהּ.  ה וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ; וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב עַל-דְּמֵי טָהֳרָה.
אשה כי תזריע ו..
שיחה טיפוסי של זוג שמסתובב לו בעולם, כשהאשה בהריון  -
פוגשים חבר או חברה - וכך לרוב מתנהלת השיחה: 'וואי בשעה טובה , איזה יופי..'
לא עוברות חמש שניות ומגיעה השאלה הבאה
'תגידו,זה בן או בת..? '
                                                             *
גם לנו בפרשה, אין הרבה זמן לתהות, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר
למי שטוען שהכתיבה בתורה היא גברית, הרי כאן ההוכחה .
הרי יש קול בתוכנו שזועק 'רק רגע, דילגתם על תשעה חודשים, בחילות כאבים, תקוות תכנונים...'
איך כבר הגעתם ל'וילדה זכר'  ?
נדמה לי שגם הדרשן במדרש רבה, רוצה שנתעכב קצת לפני שאנחנו עוברים לשאלה השניה.
הפסוק אומר - אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר
הדרשן, מבקש לעצור אותנו על המילים הראשונות. אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ
אשה   כי   תזריע  זהו שכתוב -   (תהלים קלט)   אחור וקדם צרתני א"ר יוחנן אם זכה אדם נוחל שני עולמות הזה והבא. הה"ד  אחור וקדם צרתני ואם לאו בא ליתן דין וחשבון שנאמר  (תהלים קל"ט)   ותשת עלי כפכה כדכתיב  (איוב יג)   כפך  מעלי הרחק.
אמר ר' שמואל בר נחמן בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון אנדרוגינוס בראו אמר ר"ל בשעה שנברא דו  פרצופין נברא ונסרו ונעשה שנים גבים גב לזכר גב לנקבה איתיבין ליה  (בראשית ב) ויקח אחת מצלעותיו אמר להן  מסטרוהי כדכתיב  (שמות כו)   ולצלע המשכן
אמר רבי ברכיה ורבי חלבו ורבי שמואל בר נחמן בשעה שברא הקב"ה  אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו מלא כל העולם כולו בראו מן המזרח למערב מנין שנאמר אחור וקדם צרתני  מן הצפון לדרום מנין שנאמר  (דברים ד)   ולמקצה השמים ועד קצה השמים ומנין כחללו של עולם שנאמר ותשת עלי  כפכה, אר"א אחור זה יום ראשון וקדם זה יום האחרון
..אמר רבי ישמעאל ברבי תנחום אחור לכל המעשים  וקדם לכל העונשין
..א"ר שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף כך תורתו אחר בהמה  חיה ועוף הה"ד זאת תורת הבהמה ואח"כ אשה כי תזריע.  (ויקרא רבה פרשה יד')
אשה כי תזריע.. - לפני שזה כבר מקבל דמות וצורה.
לפני שאותו יצור חמוד הולך להתברר כגבר או אשה, כחכם או טפש , צדיק או רשע.. רוצים לומר לנו שיש רגע ששום דבר עוד לא נקבע, שהוא עדיין יכול להיות כל דבר שבעולם.
בוא נעצור רגע, ונדמיין את אשה כי תזריע.. את כל החלומות שיש , לפני שהיה קיים אולרטראסאונד בעולם.
מה יש לנו שם, תוהה הזוג..  בן  ? בת...?
מדען דגול.. ? שחקנית כדורגל..?
שניים ? שלושה..? טוב באמת לא משנה, העיקר שיהיו בריאים..
תשעה חודשים ללא גבולות, שהמדרש מבקש להרחיב..
בסוף, זה נכון.  הוא או היא ייוולדו, יקבלו גבול ושם וצורה, אופי , חיוך, דרך מחשבה כינויים ועוד..
אבל רגע אחד בוא נהיה ב'אשה כי תזריע', בלי ה-'ו'.

                                            *                                                                  
'החדש הזה לכם'
לא רק אדם נולד, בפרשה שלנו. קריאת המפטיר, מבשרת גם על לידתו של עם.
עומדים לצאת ממצרים, לקבל זהות ועצמאות , והפנייה הראשונה אלינו – מובאת בקריאת המפטיר.
'החדש הזה לכם..' – לכם , כמו שמפרש רש"י ב'לֵך לךָ'  - 'לךָ' – לטובתך , להנאתך.
החדש הזה, ההתחדשות הזאת, – היא שלכם, היא לטובתכם , תשתמשו בה.
נדמה שכאן אנחנו עולים מדרגה, לוקחים את פוטנציאל תשעת החודשים, ומכניסים אותו אל תוך החיים עצמם.
לא כל פעם נצליח למצות את כל הפוטנציאל. נכון בגרעין יש טמונים בנו כל היכולות כולם, במציאות , אנחנו לא תמיד מצליחים.
על סף היצירה שלנו כעם, נותן הקב"ה עצה או מתנה.
לא הצלחתם ? לא נורא. פעם בחודש, תתחילו מחדש. אולי בחדש הבא , כל הפוטנציאל יתממש
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
חדש , חדש, חדש..
                                                      *
קום תהיה כל מה שבא לך..
אין מתנות חינם. היכולת שלנו להיות הכול, מגיעה גם עם דרישה, שלפחות ננסה לעשות את זה.
הדרישה הזאת באה גם במדרש עצמו.
ואם לאו בא ליתן דין וחשבון שנאמר  (תהלים קל"ט)   ותשת עלי כפכה
באמת השמיים הם הגבול, אבל אם זה נכון , אסור שנשב בבטלה על הארץ.
או במילים של שלמה ארצי:
קום, תהיה כל מה שבא לך..
שם אתה תמיד, כל מה שתרצה, רק תבחר", כך אומרת היא ואתה שואל: "מה עוד אפשר
מה שלא הייתי בטח לא אהיה"...
מחליפה לך בגדים, אומרת שאתה,
מלך הגברים, בשבילה אתה יכול להיות
מה שבא לך לראש,
למשל, מלך החיות או מלך ההרים, אם תטפס אי שם,
קום תהיה כל מה שבא לך
כי בשבילה אתה תמיד מלך העולם.
בשבילה אתה מלך השירים
בשבילה אתה יכול להיות,
מה שבא לך לראש,
למשל, מלך החיות או מלך ההרים, אם תטפס אי שם,
קום תהיה כל מה שבא לך
כי בשבילה אתה תמיד
מלך העולם, מלך העולם ".
('בשבילה אתה מלך העולם' שלמה ארצי)
                                                                     *
שתי הקריאות הללו, מגיעות אלינו השנה , על סף הפסח. ערב חג החירות, אנחנו נזכרים בכל מה שיכולנו להיות, נזכרים גם , שאם עוד לא הגשמנו, יש לנו תמיד הזדמנות נוספת.
קונים בגדים חדשים, רהיטים או צלחות לסדר – רק בשביל לשמוע את הברכה כל כך יפה, שאולי השנה נצליח להגשים –  תתחדשו !
                                 



יום רביעי, 23 במרץ 2011

פרשת שמיני - שמונה שרצים

יהושע אנגלמן
   
"תפקיד הפילוסוף לקחת מילים ומושגים, לכבסם, ולהחזירם לשימושם" – ויטגנשטיין. שנים   
 רבות אני תוהה מה משמעותם של מושגים יהודיים ''ארכאיים'' בשפה העברית (החילונית,  המודרנית). מילים כמו 'צדיק', 'עולם-הבא', ועוד ועוד. הרי אין תרבות יכולה להרשות לעצמה לנשות את המושגים שאינה מבינה,
למזער – חייבים לעדכן אותם. בין המילים הבעייתיות -מושגים דוגמת ''טהרה'', ''קדושה'' – מה משמעותם בעולם נטול-אל?
בתחילת פרק יא, יש את הכללים איזה יונקים מותר/אסור לאכול:" זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.  כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה--אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא, 2-3). כללים ברורים, חד משמעים בתוספת ''מקרים גבוליים'' – שפן, ארנבת, גמל  וחזיר שיש בהם רק סימן אחד. אחר-כך – דגים: "אֶת-זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל, אֲשֶׁר בַּמָּיִם:  כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים--אֹתָם תֹּאכֵלוּ.  וְכֹל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם, וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם--שֶׁקֶץ הֵם, לָכֶם.  וְשֶׁקֶץ, יִהְיוּ לָכֶם; מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וְאֶת-נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ.  כֹּל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, בַּמָּיִם--שֶׁקֶץ הוּא, לָכֶם". (שם 9-12) – שוב כללים ברורים.

ואז: "וְאֶת-אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן-הָעוֹף, לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם:  אֶת-הַנֶּשֶׁר, וְאֶת-הַפֶּרֶס, וְאֵת, הָעָזְנִיָּה.  וְאֶת-הַדָּאָה--וְאֶת-הָאַיָּה, לְמִינָהּ.  אֵת כָּל-עֹרֵב, לְמִינוֹ.   וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה, וְאֶת-הַתַּחְמָס וְאֶת-הַשָּׁחַף; וְאֶת-הַנֵּץ, לְמִינֵהוּ.   וְאֶת-הַכּוֹס וְאֶת-הַשָּׁלָךְ, וְאֶת-הַיַּנְשׁוּף.  וְאֶת-הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת-הַקָּאָת, וְאֶת-הָרָחָם.   וְאֵת, הַחֲסִידָה, הָאֲנָפָה, לְמִינָהּ; וְאֶת-הַדּוּכִיפַת, וְאֶת-הָעֲטַלֵּף" (שם 13-19) – שום כללים ( אמנם יש שציינו שאלו כולם עופות דורסים).

ושוב:  "כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף, הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע--שֶׁקֶץ הוּא, לָכֶם.   אַךְ אֶת-זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף, הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע:  אֲשֶׁר-לא (לוֹ) כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו, לְנַתֵּר בָּהֵן עַל-הָאָרֶץ.   אֶת-אֵלֶּה מֵהֶם, תֹּאכֵלוּ--אֶת-הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ, וְאֶת-הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ; וְאֶת-הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ, וְאֶת-הֶחָגָב לְמִינֵהוּ.   וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף, אֲשֶׁר-לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם--שֶׁקֶץ הוּא, לָכֶם".
(20-23) – יש כללים. עד כאן רשימת הנאכל- והאסור באכילה.
ואז עוברת הפרשה לדיני טומאה, מה מטמא 'טומאה קלה' – עד שיטבול הנטמא - " וּלְאֵלֶּה, תִּטַּמָּאוּ; כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.   וְכָל-הַנֹּשֵׂא, מִנִּבְלָתָם--יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.   לְכָל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת, וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה--טְמֵאִים הֵם, לָכֶם; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִטְמָא.   וְכֹל הוֹלֵךְ עַל-כַּפָּיו, בְּכָל-הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל-אַרְבַּע--טְמֵאִים הֵם, לָכֶם; כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.   וְהַנֹּשֵׂא, אֶת-נִבְלָתָם--יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב; טְמֵאִים הֵמָּה, לָכֶם". (24 – 28) – שוב יש עקרון מנחה.

הפרק מסתיים ב -  "וְכִי יָמוּת מִן-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר-הִיא לָכֶם לְאָכְלָה--הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.   וְהָאֹכֵל, מִנִּבְלָתָהּ--יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב; וְהַנֹּשֵׂא, אֶת-נִבְלָתָהּ--יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.   וְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ--שֶׁקֶץ הוּא, לֹא יֵאָכֵל.   כֹּל הוֹלֵךְ עַל-גָּחון וְכֹל הוֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע, עַד כָּל-מַרְבֵּה רַגְלַיִם, לְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ--לֹא תֹאכְלוּם, כִּי-שֶׁקֶץ הֵם.  אַל-תְּשַׁקְּצוּ, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ; וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם, וְנִטְמֵתֶם בָּם.   כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי; וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.   כִּי אֲנִי יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי.   זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה, וְהָעוֹף, וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם; וּלְכָל-נֶפֶשׁ, הַשֹּׁרֶצֶת עַל-הָאָרֶץ"  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל. (39 – 47) – יש כללים, סיווג, מיון, והפרק מסיים בקרשנדו – ''והייתם קדושים כי קדוש אני''. מצוות אלו תולות קדושה במה אנחנו מכניסים לפה ובמה אנחנו נוגעים. אחרת – אנחנו נטמאים ומטמטמים, ההיפך מקדושה.

אין טוב מספריה של האנתרופולוגית מרי דוגלס להבין, עד כמה שאפשר, את חוקי ספר ויקרא. בספריה 'טוהר וסכנה' ו 'ויקרא כספרות', הנחשבות טקסט מפתח באנתרופולוגיה חברתית, היא פורסת משנה שלמה הממקמת חוקי היתר ואיסור, כשרות, טמא וטהור בהקשרם החברתי וכבעלי משמעות במישור של שמירת גבולות סימבולית.

פרקים כאלה מאתגרים את הדרכים היותר טבעיות לנו להגדיר מושג כמו ''קדושה''. קל, קל מידי, לפרש מילה כזו במושגים אתיים ומוסריים, או אף חברתיים. אין זו שאלה של תרגום בלבד.  ובהקשר של פרק זה (ועוד) – הרי אין הקדושה תלוי במעשים הטובים-רעים שלנו, או במידות שלנו, אף לא בהתכוונות או בחוסר-זהירות: אדם נטמא גם שלא מדעתו, גם באונס.
דבריה של דוגלס נפלאים, היא מהיחידות ש ''עושה סדר'' במונחים אקדמיים ותרבותיים 'שלנו'. ועקבי לדרכה, היא כותבת בהקדמה למהדורה מאוחרת ש "אל הצדק הראציונלי והחומל של התנ''ך לא יכול היה להיות כה לא-עקבי עד כדי יצירת ברואים-שהם-תועבה''. יש הגיון, שיטה, משמעות.
אינני משוכנע שאין פה רצון של האנתרופולוגית, לא בשונה מהוגים רבים שלנו, אולי רוב-רובם, מהרמב''ם ועד ימינו, למצוא סדר והגיון במצוות התורה. זה טבעי וזה חיוני, תמיד, לנסות להבין. אבל חשוב לזכור שהבנה הינה דבר שונה מתרגום, למרות שמעשה התרגום – למונחים שלנו – היא שלב הכרחי. בציטוטים לעיל דילגתי פיסקה אמצעית, המונה רשימת חיות קטנות המכונים "שמונה שרצים": " וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא, בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ:  הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר, וְהַצָּב לְמִינֵהוּ.  וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ, וְהַלְּטָאָה; וְהַחֹמֶט, וְהַתִּנְשָׁמֶת.  אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם, בְּכָל-הַשָּׁרֶץ; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב . וְכֹל אֲשֶׁר-יִפֹּל-עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא, מִכָּל-כְּלִי-עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ-עוֹר אוֹ שָׂק, כָּל-כְּלִי, אֲשֶׁר-יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם; בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד-הָעֶרֶב, וְטָהֵר.   וְכָל-כְּלִי-חֶרֶשׂ--אֲשֶׁר-יִפֹּל מֵהֶם, אֶל-תּוֹכוֹ:  כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא, וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ.   מִכָּל-הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם--יִטְמָא; וְכָל-מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה, בְּכָל-כְּלִי יִטְמָא.   וְכֹל אֲשֶׁר-יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו, יִטְמָא--תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ, טְמֵאִים הֵם; וּטְמֵאִים, יִהְיוּ לָכֶם.   אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה-מַיִם, יִהְיֶה טָהוֹר; וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם, יִטְמָא.   וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם, עַל-כָּל-זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ--טָהוֹר, הוּא.   וְכִי יֻתַּן-מַיִם עַל-זֶרַע, וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו--טָמֵא הוּא, לָכֶם "( 29 – 38). זה רשימת ה ''שמונה שרצים'' שמטמאים, כפי שעשרת הפסוקים מבארים, הרבה יותר מטומאת נבילה המוזכרת לפני-כן, התורה מאריכה לבאר עד כמה שהם מטמאים.
אין לי הסבר מדוע טומאתם בכלל – מי בכלל ירצה לגעת באלה, הרי לכאורה אינם שימושיים כנבלות של חיות, אבל עוד פחות מובן מה פשר הרשימה הזו, ערבוב מכרסמים לזוחלים ללא כל מכנה משותף או אפילו קו מקשר. אין זה אלא ''הקפריזיות האלהית'' (מונח שטבע הגרי''ד סולובייציק).לענייננו רלוונטי האגדה: "שאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי: 'מעשים אלו שאתם עושים נראים כמין כשפים! אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם שטמא למת - מזין עליו שתיים או שלש טיפות ואתם אומרים לו טהרת?' אמר לו: נכנס בך רוח תזזית מימיך?  אמר לו: לא. - ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית?  אמר לו: הן.  אמר לו: ומה אתם עושים?  אמר לו: מביאים עיקרים, ומעשנין תחתיו, ומרביצין עליה מים, והיא בורחת.  אמר לו: ישמעו אוזניך מה שאתה מוציא מפיך! כך הרוח הזה רוח טומאה, דכתיב: וגם את הנביאים ורוח הטומאה אעביר מן הארץ מזין עליו והוא בורח. לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו: לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר? אמר להם: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזירתי" (במדבר רבה יט, ח). אין היגיון.
או כפי שמסופר: בשנות העשרים, כשהתגלו התגליות המרעישות בתחום פיזיקת קוונטים, של מקס בורן את ורנר הייזנברג  - ''אתה סבור שיבוא יום ונבין את הדברים האלו?'' ענה הלה:  ''כן, אבל אולי נצטרך להגדיר מחדש מה זה להבין.''
 


יום רביעי, 16 במרץ 2011

איך מתרחקים ואיך מתקרבים - פרשת צו



משה מאיר

פרשיות הפתיחה של ספר ויקרא תולות בבית המדרש את מושג ה'קרבן'. ה'קרבן' בא מ'התקרבות', ועל כן עלינו להתבונן במושג ה'התקרבות'. איך מתקרבים למישהו? כדי להבין מושג חייבים להבין גם את הופכו, במקרה שלנו – את ה'התרחקות'. התבוננות בשאלה איך מתרחקים, תעזור לנו להבין איך מתקרבים.

"תנו רבנן לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים, ולא כיהושע בן פרחיא שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידים". [סנהדרין ק"ז ע"ב].

ההתקרבות מוצגת בברייתא כאיזון בין דחייה לקירוב,ההתרחקות – כדחייה בשתי ידיים. כיצד התרחשה הדחייה בשתי הידיים? הברייתא מביאה שני מקרים, מקרה גחזי ומקרה ישו. נתבונן במקרה ישו שהוא מסעיר יותר, נועז יותר והרה גורל יותר:

"יהושע בן פרחיה מאי הוא? [יהושע בן פרחיה – שדחה את ישו בשתי ידיים – מהו?] כדקטלינהו ינאי מלכא לרבנן [כשהרג ינאי המלך את החכמים] אזל [הלך] יהושע בן פרחיה וישו לאלכסנדריא של מצרים (הם ברחו למצריים מפחד ינאי). כי הוה שלמא [כנעשה שלום (ושוב לא היה איום)] שלח ליה שמעון בן שטח: 'מני ירושלים [מירושלים] עיר הקודש ליכי [לך] אלכסנדריה של מצרים. אחותי, בעלי שרוי בתוכך ואנכי יושבת שוממה [(לשון קוד שמשמעה אתה יהושע 'הבעל' באלכסנדריה, ואני ירושלים שוממה. חזור הביתה]. קם אתא [קם יהושע – עם ישו – והתחיל לחזור לעבר ירושלים], ואתרמי ליה ההוא אושפיזא [והזדמנה להם אכסניה אחת]. עבדו ליה יקרא טובא [עשו לו באותה אכסניה כבוד גדול]. אמר: 'כמה יפה אכסניא זו!' אמר ליה [אמר לו (ישו)]: 'רבי, עיניה טרוטות' [עיניה חלשות, רכות, מעוטות ריסים']. אמר ליה [אמר לו יהושע לישו]: 'רשע! בכך אתה עוסק?!' אפיק ארבע מאה שיפורי ושמתיה [הוציא ארבע מאות שופרות ונידה אותו]. אתא לקמיה כמה זמנין [בא לפניו (ישו לפני יהושע)] אמר ליה: קבלן [אמר לו – ישו ליהושע – קבל אותי]. לא הוי קא משגח ביה [לא השגיח יהושע בישו]. יומא חד הוה קא קרי קריאת שמע [יום אחד היה – יהושע – קורא קריאת שמע]. אתא לקמיה [בא – ישו – לפני יהושע]. סבר לקבולי [חשב יהושע לקבל אותו]. אחוי ליה בידיה [עשה – יהושע לישו – סימן בידו]. הוא סבר מידחא דחי ליה [הוא – ישו חשב שמשמעות הסימן שיהושע דוחה אותו]. אזל זקף לבינתא והשתחוה לה [הלך והעמיד לבינה והשתחווה לה]. אמר ליה [אמר לו – יהושע לישו]: 'הדר בך' [חזור בך – שוב אלינו]. אמר ליה [אמר לו – ישו ליהושע]: 'כך מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה.' ואמר מר: 'ישו כישף והסית והדיח את ישראל'.
הדחייה בשתי הידיים היא דחייה בשתי סיטואציות. בראשונה יושבים יהושע וישו באכסניה. כנראה – מתוך פענוח של הסיטואציה שהיתה שם אישה, בעלת האכסניה. יהושע אומר: 'כמה יפה אכסניה זו'. המשפט יכול להתפרש בשני אופנים: האחד – כמתייחס לאכסניה, והשני כמתייחס לאכסנאית. מהקטע נראה שיהושע התכוון למשמעות הראשונה. תשובתו של ישו – 'עיניה טרוטות', גם היא יכולה להתפרש בשני אופנים: האחד – כמתייחס לאכסניה וממשיך את הדימוי של היופי. על פי פרשנות זו כוונתו לומר – 'יש לה חסרונות. האוכל לא טעים, החדרים מלוכלכים.' השני – כמתייחס לאכסנאית. יהושע מפרש את דברי ישו על פי הפרשנות השנייה, ועל כן מגדיר אותו כרשע, גס רוח, הנותן עיניו בנשים. כלומר: הריחוק הראשון הוא סיפור של פרשנות.

בסיטואציה השניה, אחרי כמה ניסיונות של ישו להתקרב והתעלמות של יהושע, מגיע ישו שוב ליהושע. יהושע שרוי באמצע קריאת שמע. הפעם בליבו הוא רוצה לקרב את ישו. הוא מראה לו בתנועת יד שיכולה להתפרש בשני אופנים: האחד – 'חכה רגע, אני באמצע קריאת שמע ולכן אינני מדבר אתך. אסיים ונדבר.' השני – 'לך מכאן'. ישו הפגוע מפרש את תנועת היד על פי הפרשנות השנייה, ומכאן הוא הולך ופורש מבית המדרש ואחר כך מהיהדות. גם ההתרחקות השנייה היא סיפור של פרשנות.

מכאן: 'שמאל דוחה וימין מקרבת' איננה רק אסטרטגיה, זהו שיקוף של תנודות הלב בין כן ללא. בסיטואציה דיאלוגית שני לבבות עומדים זה מול זה ונעים בין בני הקטבים. ההתרחקות היא פרייה של פרשנות שלילית הלוקחת הכל אל הקוטב השלילי. התקרבות היא פרייה של פרשנות חיובית הלוקחת הכל אל הקוטב החיובי. הפרשנות לא רק חושפת אלא גם יוצרת. היא יוצרת את הקרבה. 'קרבן' על פי מילון זה הוא מעשה הכרעה לפרש את המציאות גם במקום שלכאורה היא נוטה אל השלילה, לחיוב. בלשונם הקצרה של חכמים מנוסחת דרך חיים זו כ'הווי דן כל אדם לכף זכות'.

יום חמישי, 10 במרץ 2011

קול קורא- קול מדבר,האם אתה שם? ענה לי !

חגית סבג

וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה(ויקרא א, א-ב)

ספר ויקרא נפתח בקריאה! קריאה סמלית למי ולמה?

אנחנו מסיימים את קריאת ספר שמות, עם השלמת היצירה של הקמת המשכן - סוג של סיום בריאה. אחרי שעבוד מצרים,עשרת המכות, שיא של התרגשות בקריעת ים סוף, מעמד הר סיני, אחרי משבר העגל ולבסוף הקמת משכן כמקום להכלת הקדושה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בתוכם" (שמות כה, ח). ספר ויקרא מעביר אותנו אל עולם הקורבנות, לעבודת הקודש במשכן, דיני טומאה וטהרה...מאכלות אסורים.

עם ישראל שאנו פוגשים בספר שמות, בדרך במדבר, הוא עם משועבד. עם הנישא ברחמה של אלוהים, או של משה, עם המטופל בכל צרכיו. זהו עם שיוצא עם קריעת ים סוף מהרחם - "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ" ובמדבר הוא נולד - "עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ". שם במדבר הוא ניזון משדי אימו, מקבל כמעט את כל מבוקשו ולאט לאט לומד גבולות, מה מותר ומה אסור. דרך מעשה העגל, העם לומד מהי הכדאיות של דחיית סיפוקים וזוהי אבן דרך בבניית תחושת הביטחון, גם כשההורה מתרחק.

כחלק מגדילתו של עם, בדרך לבגרות מתעורר הרצון הטבעי של העם להחזיר טובה, זהו דחף לתת חזרה לקב"ה, אולם העם לא יודע ממש איך נותנים. גם את מידת הנתינה, הם לומדים בפרשה המסיימת את שמות, לתת מתוך שליטה במידה הנכונה: "וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה... וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא"(שמות לו, ה-ו). עם לימוד זה מגיע העם לספר ויקרא, כאן נקבע המקום לנתינה - המשכן, סוגי הנתינה, חומרי הנתינה וגבולות הנתינה. בפסוקים הראשונים של ספר ויקרא אנו פוגשים את השורש ק.ר.ב שבע פעמים, הקורבן מבטא את רצונו העז של האדם להיות בקרבה מוחשית עם האלוהים על ידי הנתינה, כפי שרצה קין, כפי שרצה נוח, אברהם...ואת הרצון העז לקרבה מכניסים אל תוך מסגרת. באמצעות הגבולות מלמדים אותנו דבר נוסף באשר לנתינה: בעצם נדרש דיאלוג פנימי עדין בין הנותן למקבל כי מתרחשת כאן תנועה של התקרבות הדדית.

נחזור לפסוק הראשון של הפרשה: וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר (ויקרא א, א) , אנו פוגשים בקריאה של ה' אל משה. רש"י פירש: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צווים קדמה קריאה לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר: וקרא זה אל זה ואמר..." הוא רואה את הקריאה בשמו של משה כדרך חיבה וקרבה בין ה' למשה, ורק בשלב הבא אפשר לדבר ממש.

אולם, אפשר לקרוא את הפסוק בדרך נוספת, בה משה נקרא להיות נוכח. לשון הדיבור, תובע את משה ליציאה ממקום של נוכחות למקום של עשייה. אלוהים קורא אל משה כתביעה ממנו להיות נוכח במלואו, כדרך להתקרבות ביניהם. זהו בסיס הקשר לפני שעולים לשלב הדיבור שמורה על עשייה, לפני שייתן לו רשימה של צווים ודרישות. בכך משה, מהווה מודל

לעם בדרך ההתקרבות בינו לאלוהים. פתיחתו של ספר ויקרא הוא בעצם קריאה לגדילה במידת הקרבה, ממקום של מתבגר, למקום של להיות נוכח ובשלב הבא גם להיות בעולם הדיבור - המעשה.

פגשנו, את אותה קריאה אלוהית אל האדם להיות בנוכחות אקטיבית כבר בספר בראשית: אצל האדם בקריאה: "איכה?" (בראשית ג, ט), אצל נח בציווי: "צֵא מִן הַתֵּבָה" (בראשית ח, טז) וכמובן בפורים אשר יחול בעוד שבוע אנו פוגשים את מרדכי שואל: איה את? ותובע את אסתר לצאת מן התיבה: "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים: כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת "(אסתר ד, יג- יד)

עבור אסתר, מרדכי הוא שליחו של האל, הוא מעביר לה מסר בעניין הקרבה בינה לבין אלוהים: היי נוכחת, התעוררי ולאחר מכן דברי - עשי, פעלי.

בפורים אנו קוראים את המגילה - אנו נקראים להימצא בנוכחות עם עצמנו והאל. זהו השלב הראשון בדרך לדיבור של פסח, בו אנו מגידים - הפה-סח. אנו מגידים לשונות של גאולה וזו תגיע ממקום של העשייה שלנו שהיא מידת הקרבה הגדולה אל ה'.

יום רביעי, 2 במרץ 2011

פרשת פקודי -להראות שכל פרט הוא חשוב

רחל אטון

"אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלויים ביד איתמר בן אהרון הכהן"
הפרשה החותמת את ספר הגאולה הינה פרשה שכולה פרטים.
לאחר היציאה הדרמטית ממצרים, בקיעת הים, מתן התורה  בהר סיני, מעמד מיסטי אפוף בערפל, קולות וברקים ישנו כיוון סותר, לכאורה, של מיסוד, ירידה לפרטי המשפט והחוקה ובניית המרכז בו  תתבצע העבודה ותשכון הרוח " ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

"אלה פקודי"- שורש המילה פקד הינו מאותה משפחה מיוחדת של מילים בהם השורש מבטא דבר והיפוכו, פקד - לשון זכירה , נוכחות במפקד  וכן לשון היעדרות, נפקדות.
מהו זה שנמצא ונספר ומהו זה אשר נפקד ונעדר?

מהי מהות המניין, מדוע חשוב תיאור הפרטים, יצירת קווי המתאר והגבול ?

בפרשתנו מופיע מנין מדויק של התקציב,  פירוט חלקי המשכן, החומרים מהם עשויים וכן פירוט אביזרי הכהונה וכלי המשכן.
לאחר מכן, מובא תיאור ההקמה לפרטיו.
בא' בניסן בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים מוקם המשכן.
משה המנהיג מביא את אהרון ובניו ומלביש אותם בבגדי הכהונה, מושח אותם בשמן המשחה לשרת בקודש ואחר כך פונה להקמת המשכן  והתיאור המדויק של כל פעולותיו מאפשר לקורא להרגיש כאילו הוא נמצא שם ורואה את המפעל בהקמתו.
משה  מקים, פורש, לוקח, מביא, נותן, עורך, מעלה ושם.

"להראות שכל פרט הוא חשוב. מצוה בפני עצמו"[ אור החיים מ, יט]
אמירה מובהקת ומכוונת הקוראת לתשומת לב לפרטים. לדיוק העשייה, לחשיבות המבנה,
הצבע, הצורה, המשקל, המספר, האורך והרוחב .
השלמות המתוארת כאן הינה, דווקא, בסך כל הפרטים המושלמים.
אלוהים נמצא בפרטים.
                                                            
 " כאשר צוה ה' את משה" [לט,א,ה,ז,כב,כו, כט,לא ועוד..]  
התבנית החוזרת " כאשר צווה ה' את משה" המופיעה בסיומו של כל קטע המתאר את כל אחד מכלי המשכן מבהירה  את חוק זכויות היוצרים.
אין כאן חופש הביטוי של האומן, אין מקום להתלהבות ודמיון, אין יצירתיות פורצת גבול.
ישנה תכנית האדריכל ומתבצע ציות מלא להוראות .
ההדרכה לעבודה הרוחנית הנדרשת כאן קשורה לפיתוח יכולות האיפוק, המשמעת, ההקשבה..
"וירא משה את כל המלאכה אשר עשו כאשר ציוה ה' כן עשו ויברך אותם משה"[לט, מג]

"ואלף ושבע מאות וחמישה ושבעים שקל בשקל הקודש"[לח,כה]
עליך לפקוד ולמנות, לשקף את כל הפרטים ולמסור אותם בקול רם באירוע הפתיחה, בטקס חנוכת הבית.
משה המנהיג, זה שהוביל את העם בדרך הנס והפלא, זה המדבר עם אלוהים פנים אל פנים, האיש שחי במישור הנעלה מכולם עומד כאן מול העם במלוא ענוותנותו והוא כגזבר מקריא את עלות הפרויקט.
הוא אף נבוך ומתבלבל..ישנו פער של "אלף שבע מאות וחמישה ושבעים שקל "[לח, כה]               
 והנה הוא שומע  את אלו המתלחשים ואומרים: ככה זה כשמגייסים תרומות..אתה אף פעם לא יודע לאן הכסף הולך..
" "אמר משה: יודע אני שישראל רוגנים הם הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן, התחיל לעשות חשבון עמהם אלה פקודי המשכן והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר לזהב ולכסף ולנחשת וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות ויהי מאת ככר הכסף לצקת ונחשת התנופה שבעים ככר, עם שהוא עושה חשבון והולך על כל דבר ודבר שעשויין כסדר בתוך המשכן שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל שעשה מהן ווין לעמודין ולא היו נראין, התחיל עומד תמה ואומר עכשיו ימצאו ידיהם של ישראל עלי לומר שאני נטלתי אותם והוא חוזר לבוא על כל מלאכה ומלאכה, מיד האיר הקב"ה את עיניו ותלה עיניו וראה שהיו עשוין ווין לעמודים, התחיל להשיב להם בקול רם 'ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים' באותה שעה נתפייסו ישראל".
[מדרש תנחומא פקודי]
משה, המנהיג המגמגם, [ אשר אולי זה סוד גמגומו, אותה יכולת עמוקה של "גם וגם"].
מהווה המתווך הראוי מכל בין העם ובין אלוהיו, בין הנשגב הנמצא בעולמות עליונים ובין החומר ממנו עשויים האדנים.
בעצם עמידתו זו  עם בניית המשכן , בבחירה לסיים את הספר בפרטי פרטים מלמד אותנו משה  על רוח ,חברה ומנהיגות.
משה  מלמד אותנו משהו מן השורש, פקד, משהו על נוכחות והיעדרות, משהו על ענוה.

הפיצול שאנו מורגלים בו בימינו בין חומר ורוח אינו נמצא כאן בפרשה.
אנו כל כך רגילים כיום להפרדה הזו בין אנשי הרוח ואנשי המעשה, בין המחלקה בארגון העוסקת  בכספים והמחלקה האחראית על התוכן .
מתוך תיאור בניית המשכן  והקמתו אנו שומעים הנחיה שלא להפריד, לא לפצל. אנו מקבלים הדרכה להתבוננות אחרת, מכלילה, מחברת.

 השיקוף המוחלט של החומר כמו מהווה את הכלי המדויק ביותר המזמין את הרוח לשכון בו.
"ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן"[מ, לד]

וכשמגיע הענן והרוח שוכנת מתחוללת התנועה, נפתחת האפשרות להמשיך במסע." כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם"[מ,לח]