פרשת ויקהל -מאיפה כל הזהב הזה?

צבי גילת

כמה מרגשת פרשת "ויקהל" . איזה עושר של פעילות, איזה שפע של חומרים, איזו עוצמה של עבודה משותפת. איזו התלהבות והתמסרות. עם ישראל מקים את המשכן לאלוהיו. התנופה הזו מדהימה עוד יותר אם נזכור כי רק לפני כמה עשרות פסוקים, בפרשת "כי תישא", נראה היה כי הקשר בין העם לאלוהיו כמעט נכחד לעולמים.
העם חטא בעגל, משה בזעמו שיבר את הלוחות, אלהים המאוכזב שקל להקים לו עם חדש תחת העם אשר בגד בו.
איזה הבדל דרמטי בין "ויקהל העם על אהרון ויאמר איליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה האיש משה אשר העלנו ממצרים לא ידענו מה היה לו" (ל'ב, א'-ב') לבין "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר להם: אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" (לה, א).

בין ''ויקהל'' של פרשת "כי תישא" לבין ''ויקהל'' של פרשת "ויקהל", יש לכאורה רק הבדל של ניקוד, אבל אלו שתי התקהלויות שונות בתכלית. מה ההבדל בין "העם" שבפרשה הקודמת לבין "כל עדת בני ישראל" שבפרשתנו?

הבדל שבין קיבוץ של אנשים חרדים, אובדי דרך, לבין אנשים שהם קהילה והם עדה, עדים זה לזה, המעידים איש על זולתו שהם בנים לאב אחד, ישראל, ואלהים אחד להם. זה בדיוק ההבדל בין "קום עשה לנו אלהים" (איזה אלהים שלא יהיה, שאנחנו נעשה אותו, שילכו לפנינו, שיעבדו אצלנו) לבין אלהים המצווה "את הדברים לעשות אותם" (אלהים שעשה אותנו , שאנחנו מצווים לו, שהוא גדול מאיתנו). זהו מצב קיומי אחר לגמרי. הוא גוזר פעילות ותנועה שונות לגמרי.

לכאורה, נראה עיקר פרשת "ויקהל" כמו מפרט טכני: מידות ומשקלות, חומרים וחיבורים, קרסים ולולאות, בדים ויריעות, עצים ועמודים. אבל הצבעים, הצבעים - כמו בבזאר ססגוני ומרהיב: "זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים, ועורות אילים מואדמים ועורות תחשים ועצי שיטים" (לה, ה'-ז).

ויותר מצבעם העז של החומרים, מרשים הצבע העז של התנועה. זוהי תנועה של הלב. תנועה של רוח. המילה "לב" חוזרת ונשנית בפרשה: כל "נדיב לב" מביא עימו תרומה למשכן, כל "חכם לב" עושה במלאכה, כל איש אשר "נשאו ליבו" ואשר "נדבה רוחו" הביאו את התרומה, כל אשה "חכמת לב" טוותה את התכלת והארגמן והשש, ואת בצלאל ואהליאב, בוני המשכן, מילא אלהים ב"חכמת לב" וגם "בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה". את עגל הזהב יצר אהרון הכהן בחרט. עגל חרוט, אלהים 'חארטה'.
את המשכן לאלהי ישראל מקימים בשילוב של לב, חכמה ורוח, שמתגלמים במעשה. איחוד של כל איכויות האדם שמתגלם במעשה. מעשה שאין בו לב ורוח, אין בו חיים. מעשה שיש בו לב ורוח, יכול ונועד להכיל משהו גדול מהמעשה עצמו: אלהים יכול לשכון בו. החיים יכולים לשכון בו.

בשבוע שעבר, במסגרת טיול של קבוצת "טיולימוד" ביקרנו בקיבוץ בארי, שהוקם במוצאי יום כיפור תש"ז. למדנו על צינור המים, שנפרש בן לילה, בין 11 הנקודות שהוקמו באותו לילה. מתכננים , מהנדסים , רתכים , נהגים , סבלים, כל אחד נתן מה שיכול היה לתת מנדבת לבו . שילוב של חזון, מעשה, מחוייבות, נדיבות ותנופה. ככה הוקמה מדינה, בעצם.

אני חושב, בהקשר הזה, על הלב והרוח במדינת ישראל של היום. אני מחפש אותם. אלה שהקימו את המדינה הזו, פעלו אולי מתוך כורח, אבל לא פחות מזה מתוך נדיבות הלב. "נדיבות" ו"התנדבות" חוזרים שוב ושוב בפרשה שלפנינו, וזה לא מקרי. זו מהות הדבר עצמו. נדיבות אמיתית פונה אל משהו שמעבר לגבולות העצמי. גם אלו שהקימו את המדינה הזו, לא הקימו אותה רק למענם. הם הקימו אותה למען דבר גדול מהם, והדבר הגדול הזה "ציווה" אותם. כפי שכל אחד מ"עדת בני ישראל" נתן, כפי מידת יכולתו, אבל בנדיבות ליבו ורוחו, להקמת המשכן, כך הוקמה כאן מדינה. אי אפשר בלי זה. בלי רוח ולב, לא יהיה לדבר קיום מעבר לשעתו.

התנדבות ונדיבות אינן יכולות להתקיים ללא הרגשה מלאה שהדבר שאני מתנדב לו הוא שלי, אבל הוא לא רק שלי. הוא משכן למשהו גדול ממני. משהו שאני אחראי לו, בליבי וברוחי ובמעשי, אבל הוא נועד שתשרה בו רוח עוד גדולה מאלה, רוח אלהים.
קריאת פרשת "ויקהל" מעוררת געגוע למעשה כזה, לחידושו.

מאיר אריאל, מנוחתו עדן, כתב על זה שיר המופיע באלבומו "רישומי פחם".
הנה הוא כאן לפניכם : שיר התעסוקה
מילים ולחן: מאיר אריאל
להשמעה נא לחצו כאן

קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר
לראות את התעסוקה הזו, שבמדבר -
במעברת העולים, שוכני האוהלים
קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים
במעברת העולים - ריח פועלים.

רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי
לראות וגם לשמוע, כי מרבים הם להביא
בבוקר בבוקר, ברצון הכי חפשי -
איש, אישה, נדבת לבם בפרץ הנפשי,
בבוקר בבוקר - החפץ הרגשי.

אבוא לנפחים, המתיכים את ערמות
התכשיטים וכלי הבית המהבהבות
ואחר כך יוצקים את הנוזל המשולהב
לבלוקים של נחושת וכסף וזהב.
אבוא לנפחים, היוצקים את המשולהב.

אבוא לנגרים, המקלפים עצי שיטים
קירות-משכן, לוחות-מזבח והרהיטים
מריח-דבק ונסורת, ספירט וטרפנטין
חולמים לתפוס מקום טוב באמצע פלורנטין.
הראני את הנגרים, המקלפים עצי שיטים

אקרב לאצבעות של הטוות והשוזרות
אורגות ומרקמות מעשה-חושב את היריעות
בארגמן ותכלת ושני ושש-מושזר
עם כל מני צורות שלא מהעולם הזה
כן, מעשה-חושב - בעולם הזה

וכאן תוקף אותי ספק משטח-הבידור:
האם לכל המקצועות יקציאו זמן-שידור?
אז רק עוד את האמנים, חושבי המחשבות
המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות.
הראני את האמנים, המציירים את המחשבות.

לראות את בצלאל ואת אהליאב שוקלים
איך להוציא את המנורה - מקשה, והכלים
מבלוק זהב התכשיטים... שוקלים כל אונקיה
ואחר כך עושים מלאכה שלימה ונקיה
מבלוק זהב התכשיטים - שלימה ונקיה.

אשהה עוד רגע ואחוש זרימות, בהתנקז
מכל המלאכות - האהבה, בהתרכז
מכל העברים כל הדברים, בהתחבר -
אני גואה, דואה, רואה לי מחנה זוהר.
כל מרכז המעברה - מחנה זוהר.

ושוב אני בתור לקבלת דמי אבטלה.
אולי אמכור גם את כיס המרה להשתלה?
אולי לא אשלם קנסות, אשב במאסר?
קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר
לראות את התעסוקה הזו שבמדבר...

רישומי פחם
(1995)

בין שמים לארץ- פרשת כי תשא

  תמר דבדבני

פרשת כי תשא עוסקת כולה בציר האנכי שבין שמים לארץ. היא מתחילה בשמים – בשיחה שבין אלהים ומשה, בפרטי הפרטים של כלי המשכן העתידי ובשמיו. הכל תיאוריה טהורה, דיוקי דיוקים של דמיון וחזון אלהיים, שבבוא היום יהפכו למציאות גשמית מוזהבת.

משם, יורדת הפרשה, יחד עם מצלמת הבמאי התורני, ועם מבטנו העוקב אחריה, אל אדמת המדבר. שם, בין בני
אדם בשר ודם, המחכים למנהיגם הנעלם, אנחנו מגלים את היעדר הרוח והיעדר החזון. במאי הקולנוע של
הפרשה, מתאר לנו את הכמיהה של אנשי מחנה ישראל למשהו קיים, נוכח, לכוח ברור ומציאותי שיוכלו להיתלות בו.


הם קוראים אל אהרון: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, 1). הם מבקשים לעשות לעצמם אלהים, כי "האיש" שהנהיג אותם נעלם. יש בדברי העם לאהרון היפוך מרתק של היוצרות – הם תולים את הצלתם ב"איש", וכשזה מאכזב אותם ומפקיר אותם לגורלם, הם רוצים לעשות להם "אלהים". "איש" בעיני העם, הוא מקור הכוח העליון, המשפיע על המציאות ומשנה אותה, ואילו "אלהים" הוא משהו שבני אדם עושים, כשהם פוחדים, בודדים
וזקוקים לתמיכה את האלהים שלהם יוצרים האנשים מזהב. החזון המוזהב של אלהים האמיתי, שמשוחח בנחת עם משה בשמים למעלה, מתגשם על הארץ בדמות אחרת. הגולם קם על יוצרו:
"וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, 3 – 4). את העגל - אלהים יוצרים לעצמם העם מן הזהב אשר בכליהם, מן התכשיטים שלהם. יכול הדבר להיראות אבסורדי בעיני משקיפים תמימים – כיצד יוכלו בני אדם לייחס תכונות אלהיות למשהו אשר הם יוצרים במו ידיהם מחומרים שהביאו בעצמם? גם אלהים עצמו אינו מבין זאת, וגם הוא תמה, נעלב ומקנא על בחירת העם ועל העדפתם את העשוי בידיהם על פני החרוּת ביד אלהים.שוב עולה המצלמה אל ראש ההר, אל המפגש השמימי בין אלהים ומשה. אלהים, שהוא בו בזמן גם השחקן הכמעט-
ראשי בסרט הזה וגם הבמאי, יודע את אשר מתרחש למטה, על האדמה. הוא מבקש להשמיד את העם, אך
משה עוצר בעדו. עכשיו, ברדת משה מן ההר, יגיע הסרט אל שיאו. זהו שיא המפגש בין שמים לארץ, רגע החיבור בין
אלהים ובני האדם. אך משהו ברגע הזה מתקלקל ונשבר. משה יורד מן ההר עם לוחות האלהים: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, 16). אלה לוחות שכל כולן מעשה
אלהים – החומר, העיצוב, הכתב שעליהן, הכל אלהי ונשגב. אבל על האדמה, במחנה בני ישראל, אין כוחות
להתמודד עכשיו עם האלהיות הטהורה, הם זקוקים לזהב, לאש, לריקוד. משה אינו מצליח להחזיק בידיו את כאב המפגש הבלתי אפשרי בין לוחות אלהים לעגל הזהב, בין הרוחניות הצרופה לגשמיות הבשרית, והוא משבר את הלוחות.

בקנאת אלהים שבו, שורף משה את עגל הזהב, ומשקה את העם-האישה-הסוטה במים המאררים המעורבים באפר
הפסל. לו היה זה עפר המקדש, ששם ה' נמחק בו, יכולים היו העם להנקות מאשמת הניאוף, אבל אפרו של עגל זהב
שרוף אינו מרפא, והלויים בהנהגת משה מוסיפים גם דם לחגיגת הבשרים והגשמיות. מי שרוצה אלהים של בשר
וזהב, ייאלץ להתמודד גם עם האש ועם הדם.

אלהים, ששולמה לו מנחת הקנאות, מזכרת העוון, מתרצה. הוא לומד את לקחו. העם הזה שבחר לו, אינו אלהי ונשגב,הוא אוסף של בני אדם, שיש להם צרכים גופניים, שזקוקים גם לגוף. דברי אלהים מיד לאחר סיום פרשת העגל, מלמדים שיש בו רצון להתקשר עם העם בדרכו שלו, ולא לנסות עוד לכפות עליהם את "מכתב אלהים": "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה" (שמות לג, 1). העם הזה רוצה גוף, בשר, זהב, ארץ. העם הזה זקוק לשתי רגליו על קרקע המציאות, ואת זה ייתן להם אלהים. הוא מספר על סגולות הארץ אליה הוא מוביל אותם, הוא מתאר את העמים אשר יושבים בה, ומרחיב דברו על המלחמה, על הדבש והחלב, על הדם ועל המוות. בכאבם הגדול, מבקשים האנשים גם שאר רוח, הם אינם רוצים רק את עגל הזהב של המציאות, אלא גם מעט אלהיות שמימית: "וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל
הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה" (שמות לג, 8). הם רוצים
להוציא עצמם מבִיצת הבשר והדם אל אהל המועד והרוח, אל האלהים.
את השילוב המופלא הזה בין אדם ואלהים יצליח אלהים לתת להם בלוחות השניים.

המדרש בשמות רבה (פרשה מ"ו, א), מספר, כי לאחר ששיבר משה את הלוחות הראשונים, הצטער על כך מאוד: "ואמר לו הקב"ה אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הדא הוא דכתיב (וזהו שכתוב) : ''ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה'' (איוב יא)". הלוחות השניים, מסביר לו אלהים, יהיו שלמים יותר ומורכבים יותר. הם יהיו תוצר של שיתוף פעולה בין אלהים ואדם, ולא מעשה אלהי בטהרתו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ." (שמות לד, 1).
את הלוחות השניים, אומר אלהים, שלמד את הלקח מפרשת העגל, תעצבו אתם, בני האדם. את התורה הקיימת והמתקיימת לעולם, את התורה הבלתי נשברת, תיצרו גם אתם – במדרשיכם, בפרשנותכם, בלימודכם.

את מה שהבין אלהים בעקבות פרשת העגל, אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו יום יום – היהדות והתורה כבסיס לה, אינן
רוחניות בעלמא, אינן רק "שמים". היהדות והתורה כבסיס לה, הן שילוב של האלהי עם האנושי, של הרוח והחזון עם
המעשה היומיומי בפועל, של העקרונות והרעיונות עם הזהב, הבשר והאדמה.