צבי גילת
כמה מרגשת פרשת "ויקהל" . איזה עושר של פעילות, איזה שפע של חומרים, איזו עוצמה של עבודה משותפת. איזו התלהבות והתמסרות. עם ישראל מקים את המשכן לאלוהיו. התנופה הזו מדהימה עוד יותר אם נזכור כי רק לפני כמה עשרות פסוקים, בפרשת "כי תישא", נראה היה כי הקשר בין העם לאלוהיו כמעט נכחד לעולמים.
העם חטא בעגל, משה בזעמו שיבר את הלוחות, אלהים המאוכזב שקל להקים לו עם חדש תחת העם אשר בגד בו.
איזה הבדל דרמטי בין "ויקהל העם על אהרון ויאמר איליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה האיש משה אשר העלנו ממצרים לא ידענו מה היה לו" (ל'ב, א'-ב') לבין "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר להם: אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" (לה, א).
בין ''ויקהל'' של פרשת "כי תישא" לבין ''ויקהל'' של פרשת "ויקהל", יש לכאורה רק הבדל של ניקוד, אבל אלו שתי התקהלויות שונות בתכלית. מה ההבדל בין "העם" שבפרשה הקודמת לבין "כל עדת בני ישראל" שבפרשתנו?
הבדל שבין קיבוץ של אנשים חרדים, אובדי דרך, לבין אנשים שהם קהילה והם עדה, עדים זה לזה, המעידים איש על זולתו שהם בנים לאב אחד, ישראל, ואלהים אחד להם. זה בדיוק ההבדל בין "קום עשה לנו אלהים" (איזה אלהים שלא יהיה, שאנחנו נעשה אותו, שילכו לפנינו, שיעבדו אצלנו) לבין אלהים המצווה "את הדברים לעשות אותם" (אלהים שעשה אותנו , שאנחנו מצווים לו, שהוא גדול מאיתנו). זהו מצב קיומי אחר לגמרי. הוא גוזר פעילות ותנועה שונות לגמרי.
לכאורה, נראה עיקר פרשת "ויקהל" כמו מפרט טכני: מידות ומשקלות, חומרים וחיבורים, קרסים ולולאות, בדים ויריעות, עצים ועמודים. אבל הצבעים, הצבעים - כמו בבזאר ססגוני ומרהיב: "זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים, ועורות אילים מואדמים ועורות תחשים ועצי שיטים" (לה, ה'-ז).
ויותר מצבעם העז של החומרים, מרשים הצבע העז של התנועה. זוהי תנועה של הלב. תנועה של רוח. המילה "לב" חוזרת ונשנית בפרשה: כל "נדיב לב" מביא עימו תרומה למשכן, כל "חכם לב" עושה במלאכה, כל איש אשר "נשאו ליבו" ואשר "נדבה רוחו" הביאו את התרומה, כל אשה "חכמת לב" טוותה את התכלת והארגמן והשש, ואת בצלאל ואהליאב, בוני המשכן, מילא אלהים ב"חכמת לב" וגם "בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה". את עגל הזהב יצר אהרון הכהן בחרט. עגל חרוט, אלהים 'חארטה'.
את המשכן לאלהי ישראל מקימים בשילוב של לב, חכמה ורוח, שמתגלמים במעשה. איחוד של כל איכויות האדם שמתגלם במעשה. מעשה שאין בו לב ורוח, אין בו חיים. מעשה שיש בו לב ורוח, יכול ונועד להכיל משהו גדול מהמעשה עצמו: אלהים יכול לשכון בו. החיים יכולים לשכון בו.
בשבוע שעבר, במסגרת טיול של קבוצת "טיולימוד" ביקרנו בקיבוץ בארי, שהוקם במוצאי יום כיפור תש"ז. למדנו על צינור המים, שנפרש בן לילה, בין 11 הנקודות שהוקמו באותו לילה. מתכננים , מהנדסים , רתכים , נהגים , סבלים, כל אחד נתן מה שיכול היה לתת מנדבת לבו . שילוב של חזון, מעשה, מחוייבות, נדיבות ותנופה. ככה הוקמה מדינה, בעצם.
אני חושב, בהקשר הזה, על הלב והרוח במדינת ישראל של היום. אני מחפש אותם. אלה שהקימו את המדינה הזו, פעלו אולי מתוך כורח, אבל לא פחות מזה מתוך נדיבות הלב. "נדיבות" ו"התנדבות" חוזרים שוב ושוב בפרשה שלפנינו, וזה לא מקרי. זו מהות הדבר עצמו. נדיבות אמיתית פונה אל משהו שמעבר לגבולות העצמי. גם אלו שהקימו את המדינה הזו, לא הקימו אותה רק למענם. הם הקימו אותה למען דבר גדול מהם, והדבר הגדול הזה "ציווה" אותם. כפי שכל אחד מ"עדת בני ישראל" נתן, כפי מידת יכולתו, אבל בנדיבות ליבו ורוחו, להקמת המשכן, כך הוקמה כאן מדינה. אי אפשר בלי זה. בלי רוח ולב, לא יהיה לדבר קיום מעבר לשעתו.
התנדבות ונדיבות אינן יכולות להתקיים ללא הרגשה מלאה שהדבר שאני מתנדב לו הוא שלי, אבל הוא לא רק שלי. הוא משכן למשהו גדול ממני. משהו שאני אחראי לו, בליבי וברוחי ובמעשי, אבל הוא נועד שתשרה בו רוח עוד גדולה מאלה, רוח אלהים.
קריאת פרשת "ויקהל" מעוררת געגוע למעשה כזה, לחידושו.
מאיר אריאל, מנוחתו עדן, כתב על זה שיר המופיע באלבומו "רישומי פחם".
הנה הוא כאן לפניכם : שיר התעסוקה
מילים ולחן: מאיר אריאל
להשמעה נא לחצו כאן
קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר
לראות את התעסוקה הזו, שבמדבר -
במעברת העולים, שוכני האוהלים
קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים
במעברת העולים - ריח פועלים.
רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי
לראות וגם לשמוע, כי מרבים הם להביא
בבוקר בבוקר, ברצון הכי חפשי -
איש, אישה, נדבת לבם בפרץ הנפשי,
בבוקר בבוקר - החפץ הרגשי.
אבוא לנפחים, המתיכים את ערמות
התכשיטים וכלי הבית המהבהבות
ואחר כך יוצקים את הנוזל המשולהב
לבלוקים של נחושת וכסף וזהב.
אבוא לנפחים, היוצקים את המשולהב.
אבוא לנגרים, המקלפים עצי שיטים
קירות-משכן, לוחות-מזבח והרהיטים
מריח-דבק ונסורת, ספירט וטרפנטין
חולמים לתפוס מקום טוב באמצע פלורנטין.
הראני את הנגרים, המקלפים עצי שיטים
אקרב לאצבעות של הטוות והשוזרות
אורגות ומרקמות מעשה-חושב את היריעות
בארגמן ותכלת ושני ושש-מושזר
עם כל מני צורות שלא מהעולם הזה
כן, מעשה-חושב - בעולם הזה
וכאן תוקף אותי ספק משטח-הבידור:
האם לכל המקצועות יקציאו זמן-שידור?
אז רק עוד את האמנים, חושבי המחשבות
המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות.
הראני את האמנים, המציירים את המחשבות.
לראות את בצלאל ואת אהליאב שוקלים
איך להוציא את המנורה - מקשה, והכלים
מבלוק זהב התכשיטים... שוקלים כל אונקיה
ואחר כך עושים מלאכה שלימה ונקיה
מבלוק זהב התכשיטים - שלימה ונקיה.
אשהה עוד רגע ואחוש זרימות, בהתנקז
מכל המלאכות - האהבה, בהתרכז
מכל העברים כל הדברים, בהתחבר -
אני גואה, דואה, רואה לי מחנה זוהר.
כל מרכז המעברה - מחנה זוהר.
ושוב אני בתור לקבלת דמי אבטלה.
אולי אמכור גם את כיס המרה להשתלה?
אולי לא אשלם קנסות, אשב במאסר?
קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר
לראות את התעסוקה הזו שבמדבר...
רישומי פחם
(1995)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה