פרשת פקודי -להראות שכל פרט הוא חשוב

רחל אטון

"אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלויים ביד איתמר בן אהרון הכהן"

הפרשה החותמת את ספר הגאולה הינה פרשה שכולה פרטים.

לאחר היציאה הדרמטית ממצרים, בקיעת הים, מתן התורה  בהר סיני, מעמד מיסטי אפוף בערפל, קולות וברקים ישנו כיוון סותר, לכאורה, של מיסוד, ירידה לפרטי המשפט והחוקה ובניית המרכז בו  תתבצע העבודה ותשכון הרוח " ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

"אלה פקודי"- שורש המילה פקד הינו מאותה משפחה מיוחדת של מילים בהם השורש מבטא דבר והיפוכו, פקד - לשון זכירה , נוכחות במפקד  וכן לשון היעדרות, נפקדות.

מהו זה שנמצא ונספר ומהו זה אשר נפקד ונעדר?

מהי מהות המניין, מדוע חשוב תיאור הפרטים, יצירת קווי המתאר והגבול ?

בפרשתנו מופיע מנין מדויק של התקציב,  פירוט חלקי המשכן, החומרים מהם עשויים וכן פירוט אביזרי הכהונה וכלי המשכן.

לאחר מכן, מובא תיאור ההקמה לפרטיו.

בא' בניסן בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים מוקם המשכן.

משה המנהיג מביא את אהרון ובניו ומלביש אותם בבגדי הכהונה, מושח אותם בשמן המשחה לשרת בקודש ואחר כך פונה להקמת המשכן  והתיאור המדויק של כל פעולותיו מאפשר לקורא להרגיש כאילו הוא נמצא שם ורואה את המפעל בהקמתו.

משה  מקים, פורש, לוקח, מביא, נותן, עורך, מעלה ושם.

"להראות שכל פרט הוא חשוב. מצוה בפני עצמו"[ אור החיים מ, יט]

אמירה מובהקת ומכוונת הקוראת לתשומת לב לפרטים. לדיוק העשייה, לחשיבות המבנה,

הצבע, הצורה, המשקל, המספר, האורך והרוחב .

השלמות המתוארת כאן הינה, דווקא, בסך כל הפרטים המושלמים.

אלוהים נמצא בפרטים.

                                                            

 " כאשר צוה ה' את משה" [לט,א,ה,ז,כב,כו, כט,לא ועוד..]  

התבנית החוזרת " כאשר צווה ה' את משה" המופיעה בסיומו של כל קטע המתאר את כל אחד מכלי המשכן מבהירה  את חוק זכויות היוצרים.

אין כאן חופש הביטוי של האומן, אין מקום להתלהבות ודמיון, אין יצירתיות פורצת גבול.

ישנה תכנית האדריכל ומתבצע ציות מלא להוראות .

ההדרכה לעבודה הרוחנית הנדרשת כאן קשורה לפיתוח יכולות האיפוק, המשמעת, ההקשבה..

"וירא משה את כל המלאכה אשר עשו כאשר ציוה ה' כן עשו ויברך אותם משה"[לט, מג]

"ואלף ושבע מאות וחמישה ושבעים שקל בשקל הקודש"[לח,כה]

עליך לפקוד ולמנות, לשקף את כל הפרטים ולמסור אותם בקול רם באירוע הפתיחה, בטקס חנוכת הבית.

משה המנהיג, זה שהוביל את העם בדרך הנס והפלא, זה המדבר עם אלוהים פנים אל פנים, האיש שחי במישור הנעלה מכולם עומד כאן מול העם במלוא ענוותנותו והוא כגזבר מקריא את עלות הפרויקט.

הוא אף נבוך ומתבלבל..ישנו פער של "אלף שבע מאות וחמישה ושבעים שקל "[לח, כה]               

 והנה הוא שומע  את אלו המתלחשים ואומרים: ככה זה כשמגייסים תרומות..אתה אף פעם לא יודע לאן הכסף הולך..

" "אמר משה: יודע אני שישראל רוגנים הם הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן, התחיל לעשות חשבון עמהם אלה פקודי המשכן והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר לזהב ולכסף ולנחשת וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות ויהי מאת ככר הכסף לצקת ונחשת התנופה שבעים ככר, עם שהוא עושה חשבון והולך על כל דבר ודבר שעשויין כסדר בתוך המשכן שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל שעשה מהן ווין לעמודין ולא היו נראין, התחיל עומד תמה ואומר עכשיו ימצאו ידיהם של ישראל עלי לומר שאני נטלתי אותם והוא חוזר לבוא על כל מלאכה ומלאכה, מיד האיר הקב"ה את עיניו ותלה עיניו וראה שהיו עשוין ווין לעמודים, התחיל להשיב להם בקול רם 'ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים' באותה שעה נתפייסו ישראל".
[מדרש תנחומא פקודי] משה, המנהיג המגמגם, [ אשר אולי זה סוד גמגומו, אותה יכולת עמוקה של "גם וגם"].

מהווה המתווך הראוי מכל בין העם ובין אלוהיו, בין הנשגב הנמצא בעולמות עליונים ובין החומר ממנו עשויים האדנים.

בעצם עמידתו זו  עם בניית המשכן , בבחירה לסיים את הספר בפרטי פרטים מלמד אותנו משה  על רוח ,חברה ומנהיגות.

משה  מלמד אותנו משהו מן השורש, פקד, משהו על נוכחות והיעדרות, משהו על ענוה.

הפיצול שאנו מורגלים בו בימינו בין חומר ורוח אינו נמצא כאן בפרשה.

אנו כל כך רגילים כיום להפרדה הזו בין אנשי הרוח ואנשי המעשה, בין המחלקה בארגון העוסקת  בכספים והמחלקה האחראית על התוכן .

מתוך תיאור בניית המשכן  והקמתו אנו שומעים הנחיה שלא להפריד, לא לפצל. אנו מקבלים הדרכה להתבוננות אחרת, מכלילה, מחברת.

 השיקוף המוחלט של החומר כמו מהווה את הכלי המדויק ביותר המזמין את הרוח לשכון בו.

"ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן"[מ, לד]

וכשמגיע הענן והרוח שוכנת מתחוללת התנועה, נפתחת האפשרות להמשיך במסע." כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם"[מ,לח]