פרשת שמיני - שמונה שרצים

יהושע אנגלמן

   

"תפקיד הפילוסוף לקחת מילים ומושגים, לכבסם, ולהחזירם לשימושם" – ויטגנשטיין. שנים   

 רבות אני תוהה מה משמעותם של מושגים יהודיים ''ארכאיים'' בשפה העברית (החילונית,  המודרנית). מילים כמו 'צדיק', 'עולם-הבא', ועוד ועוד. הרי אין תרבות יכולה להרשות לעצמה לנשות את המושגים שאינה מבינה,
למזער – חייבים לעדכן אותם. בין המילים הבעייתיות -מושגים דוגמת ''טהרה'', ''קדושה'' – מה משמעותם בעולם נטול-אל?

בתחילת פרק יא, יש את הכללים איזה יונקים מותר/אסור לאכול:" זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.  כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה--אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא, 2-3). כללים ברורים, חד משמעים בתוספת ''מקרים גבוליים'' – שפן, ארנבת, גמל  וחזיר שיש בהם רק סימן אחד. אחר-כך – דגים: "אֶת-זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל, אֲשֶׁר בַּמָּיִם:  כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים--אֹתָם תֹּאכֵלוּ.  וְכֹל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם, וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם--שֶׁקֶץ הֵם, לָכֶם.  וְשֶׁקֶץ, יִהְיוּ לָכֶם; מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וְאֶת-נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ.  כֹּל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, בַּמָּיִם--שֶׁקֶץ הוּא, לָכֶם". (שם 9-12) – שוב כללים ברורים.

ואז: "וְאֶת-אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן-הָעוֹף, לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם:  אֶת-הַנֶּשֶׁר, וְאֶת-הַפֶּרֶס, וְאֵת, הָעָזְנִיָּה.  וְאֶת-הַדָּאָה--וְאֶת-הָאַיָּה, לְמִינָהּ.  אֵת כָּל-עֹרֵב, לְמִינוֹ.   וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה, וְאֶת-הַתַּחְמָס וְאֶת-הַשָּׁחַף; וְאֶת-הַנֵּץ, לְמִינֵהוּ.   וְאֶת-הַכּוֹס וְאֶת-הַשָּׁלָךְ, וְאֶת-הַיַּנְשׁוּף.  וְאֶת-הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת-הַקָּאָת, וְאֶת-הָרָחָם.   וְאֵת, הַחֲסִידָה, הָאֲנָפָה, לְמִינָהּ; וְאֶת-הַדּוּכִיפַת, וְאֶת-הָעֲטַלֵּף" (שם 13-19) – שום כללים ( אמנם יש שציינו שאלו כולם עופות דורסים).
ושוב:  "כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף, הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע--שֶׁקֶץ הוּא, לָכֶם.   אַךְ אֶת-זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף, הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע:  אֲשֶׁר-לא (לוֹ) כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו, לְנַתֵּר בָּהֵן עַל-הָאָרֶץ.   אֶת-אֵלֶּה מֵהֶם, תֹּאכֵלוּ--אֶת-הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ, וְאֶת-הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ; וְאֶת-הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ, וְאֶת-הֶחָגָב לְמִינֵהוּ.   וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף, אֲשֶׁר-לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם--שֶׁקֶץ הוּא, לָכֶם".
(20-23) – יש כללים. עד כאן רשימת הנאכל- והאסור באכילה.

ואז עוברת הפרשה לדיני טומאה, מה מטמא 'טומאה קלה' – עד שיטבול הנטמא - " וּלְאֵלֶּה, תִּטַּמָּאוּ; כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.   וְכָל-הַנֹּשֵׂא, מִנִּבְלָתָם--יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.   לְכָל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת, וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה--טְמֵאִים הֵם, לָכֶם; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִטְמָא.   וְכֹל הוֹלֵךְ עַל-כַּפָּיו, בְּכָל-הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל-אַרְבַּע--טְמֵאִים הֵם, לָכֶם; כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.   וְהַנֹּשֵׂא, אֶת-נִבְלָתָם--יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב; טְמֵאִים הֵמָּה, לָכֶם". (24 – 28) – שוב יש עקרון מנחה.

הפרק מסתיים ב -  "וְכִי יָמוּת מִן-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר-הִיא לָכֶם לְאָכְלָה--הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.   וְהָאֹכֵל, מִנִּבְלָתָהּ--יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב; וְהַנֹּשֵׂא, אֶת-נִבְלָתָהּ--יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.   וְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ--שֶׁקֶץ הוּא, לֹא יֵאָכֵל.   כֹּל הוֹלֵךְ עַל-גָּחון וְכֹל הוֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע, עַד כָּל-מַרְבֵּה רַגְלַיִם, לְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ--לֹא תֹאכְלוּם, כִּי-שֶׁקֶץ הֵם.  אַל-תְּשַׁקְּצוּ, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ; וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם, וְנִטְמֵתֶם בָּם.   כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי; וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.   כִּי אֲנִי יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי.   זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה, וְהָעוֹף, וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם; וּלְכָל-נֶפֶשׁ, הַשֹּׁרֶצֶת עַל-הָאָרֶץ"  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל. (39 – 47) – יש כללים, סיווג, מיון, והפרק מסיים בקרשנדו – ''והייתם קדושים כי קדוש אני''. מצוות אלו תולות קדושה במה אנחנו מכניסים לפה ובמה אנחנו נוגעים. אחרת – אנחנו נטמאים ומטמטמים, ההיפך מקדושה.

אין טוב מספריה של האנתרופולוגית מרי דוגלס להבין, עד כמה שאפשר, את חוקי ספר ויקרא. בספריה 'טוהר וסכנה' ו 'ויקרא כספרות', הנחשבות טקסט מפתח באנתרופולוגיה חברתית, היא פורסת משנה שלמה הממקמת חוקי היתר ואיסור, כשרות, טמא וטהור בהקשרם החברתי וכבעלי משמעות במישור של שמירת גבולות סימבולית.

פרקים כאלה מאתגרים את הדרכים היותר טבעיות לנו להגדיר מושג כמו ''קדושה''. קל, קל מידי, לפרש מילה כזו במושגים אתיים ומוסריים, או אף חברתיים. אין זו שאלה של תרגום בלבד.  ובהקשר של פרק זה (ועוד) – הרי אין הקדושה תלוי במעשים הטובים-רעים שלנו, או במידות שלנו, אף לא בהתכוונות או בחוסר-זהירות: אדם נטמא גם שלא מדעתו, גם באונס.
דבריה של דוגלס נפלאים, היא מהיחידות ש ''עושה סדר'' במונחים אקדמיים ותרבותיים 'שלנו'. ועקבי לדרכה, היא כותבת בהקדמה למהדורה מאוחרת ש "אל הצדק הראציונלי והחומל של התנ''ך לא יכול היה להיות כה לא-עקבי עד כדי יצירת ברואים-שהם-תועבה''. יש הגיון, שיטה, משמעות.

אינני משוכנע שאין פה רצון של האנתרופולוגית, לא בשונה מהוגים רבים שלנו, אולי רוב-רובם, מהרמב''ם ועד ימינו, למצוא סדר והגיון במצוות התורה. זה טבעי וזה חיוני, תמיד, לנסות להבין. אבל חשוב לזכור שהבנה הינה דבר שונה מתרגום, למרות שמעשה התרגום – למונחים שלנו – היא שלב הכרחי. בציטוטים לעיל דילגתי פיסקה אמצעית, המונה רשימת חיות קטנות המכונים "שמונה שרצים": " וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא, בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ:  הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר, וְהַצָּב לְמִינֵהוּ.  וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ, וְהַלְּטָאָה; וְהַחֹמֶט, וְהַתִּנְשָׁמֶת.  אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם, בְּכָל-הַשָּׁרֶץ; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב . וְכֹל אֲשֶׁר-יִפֹּל-עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא, מִכָּל-כְּלִי-עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ-עוֹר אוֹ שָׂק, כָּל-כְּלִי, אֲשֶׁר-יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם; בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד-הָעֶרֶב, וְטָהֵר.   וְכָל-כְּלִי-חֶרֶשׂ--אֲשֶׁר-יִפֹּל מֵהֶם, אֶל-תּוֹכוֹ:  כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא, וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ.   מִכָּל-הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם--יִטְמָא; וְכָל-מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה, בְּכָל-כְּלִי יִטְמָא.   וְכֹל אֲשֶׁר-יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו, יִטְמָא--תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ, טְמֵאִים הֵם; וּטְמֵאִים, יִהְיוּ לָכֶם.   אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה-מַיִם, יִהְיֶה טָהוֹר; וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם, יִטְמָא.   וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם, עַל-כָּל-זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ--טָהוֹר, הוּא.   וְכִי יֻתַּן-מַיִם עַל-זֶרַע, וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו--טָמֵא הוּא, לָכֶם "( 29 – 38). זה רשימת ה ''שמונה שרצים'' שמטמאים, כפי שעשרת הפסוקים מבארים, הרבה יותר מטומאת נבילה המוזכרת לפני-כן, התורה מאריכה לבאר עד כמה שהם מטמאים.

אין לי הסבר מדוע טומאתם בכלל – מי בכלל ירצה לגעת באלה, הרי לכאורה אינם שימושיים כנבלות של חיות, אבל עוד פחות מובן מה פשר הרשימה הזו, ערבוב מכרסמים לזוחלים ללא כל מכנה משותף או אפילו קו מקשר. אין זה אלא ''הקפריזיות האלהית'' (מונח שטבע הגרי''ד סולובייציק).לענייננו רלוונטי האגדה: "שאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי: 'מעשים אלו שאתם עושים נראים כמין כשפים! אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם שטמא למת - מזין עליו שתיים או שלש טיפות ואתם אומרים לו טהרת?' אמר לו: נכנס בך רוח תזזית מימיך?  אמר לו: לא. - ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית?  אמר לו: הן.  אמר לו: ומה אתם עושים?  אמר לו: מביאים עיקרים, ומעשנין תחתיו, ומרביצין עליה מים, והיא בורחת.  אמר לו: ישמעו אוזניך מה שאתה מוציא מפיך! כך הרוח הזה רוח טומאה, דכתיב: וגם את הנביאים ורוח הטומאה אעביר מן הארץ מזין עליו והוא בורח. לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו: לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר? אמר להם: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזירתי" (במדבר רבה יט, ח). אין היגיון.

או כפי שמסופר: בשנות העשרים, כשהתגלו התגליות המרעישות בתחום פיזיקת קוונטים, של מקס בורן את ורנר הייזנברג  - ''אתה סבור שיבוא יום ונבין את הדברים האלו?'' ענה הלה:  ''כן, אבל אולי נצטרך להגדיר מחדש מה זה להבין.''