פעולה וזהות - לפרשת וארא / משה מאיר

בתחילת הפרשה מסופר על נאום בנוי לתלפיות, אותו שם ריבונו של עולם בפי משה כדי לנסוך ביטחון בבני ישראל לקראת הוצאתם ממצרים. אלא שהנאום נוחל כישלון חרוץ:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

הכישלון מרפה את ידיו של משה, וכשאלוהים שולח אותו אל פרעה הוא מגיב:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.

המענה לביטוי חרדה זה מופיע מאוחר יותר בפרשה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ.

כדרכם של אנשים המצויים במצב חרדה, צריך לחזור באוזניהם על דברי ההרגעה כמה וכמה פעמים. פעולת הדיבור איננה רק אינפורמציה חדשה, אלא הרגעה. על המינוי של אהרון כדוברו של משה דיבר אלוהים עם משה כבר בשיחת השליחה שתוארה בפרשה הקודמת:

וַיִּחַר-אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. טו וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת-הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. טז וְדִבֶּר-הוּא לְךָ אֶל-הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים.

המפתיע בפרשתנו הוא, כי בין הצגת הבעיה – 'הן אני ערל שפתיים' – ובין הפתרון – 'ואהרון אחיך יהיה נביאך', מופיעה פרשה נוספת. בפרשה זו מופיעה תחילת מניית שמות נוספת של בני ישראל, בני ראובן בני שמעון ובני לוי. הפרשה מגיעה לתיאור הולדת משה ואהרון ומסיימת:

כט וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ה' דַּבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. ל וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה.

הרי זו חזרה על הפסוקים שקדמו לפרשה זו, פסוקי המצוקה של משה. מה המשמעות של אילן יוחסין קטוע זה, הקוטע את רצף הסיפור?

רש"י כותב על  כך:

מתוך שהוזקק ליחס שבטו של לוי עד משה ואהרון בשביל משה ואהרון, התחיל ליחסם דרך תולדתם מראובן. ובפסיקתא רבתי ראיתי: לפי שקנטרם יעקב אבינו לשלושה שבטים הללו בשעת מותו, חזר הכתוב ויחסם כאן לבדם לומר שחשובים הם.

לרש"י יש תשובה לשאלה מדוע רק חלק מהתולדות מופיע. זאת תשובה על דרך האגדה של הפסיקתא, כי שלושת השבטים הללו – ראובן שמעון ולוי – קונטרו על ידי יעקב, כלומר ברכתם היתה למעשה דברי כעס ותוכחה. על השאלה מדוע בכלל סיפור התולדות קוטע את סיפור היסוסיו של משה, אין לרש"י תשובה. 'הוצרך' איננה תשובה מספקת שהרי השואל שואל מדוע הוצרך? ומדוע דווקא כאן באמצע הסיפור?

ריבונו של עולם בוחר במשה למנהיג למרות חרדותיו. אפשר להניח שוועדה מסדרת כזאת או אחרת, או ציבור בוחרים, היו פוסלים את משה המתגלה בפחדיו. בהיסטוריה של מדינת ישראל היה כבר ראש ממשלה שהודח מתפקיד שר הביטחון בגלל גמגום, ואילו גמגומו של משה לא מפריע לאלוהים לבחור בו. כנראה שישנה יציבות עמוקה שהיא מעבר לחרדה, ואולי החרדה והגמגום רק מוסיפים לשיקול הדעת של המנהיג ולא גורעים ממנו. ובכל זאת את בעיית החרדה צריך לפתור. משה אומר שאיננו רוצה או איננו יכול ללכת ולדבר אל פרעה, ואילו התפקיד מחייב אותו ללכת. מניין ישאב את הכוח ללכת למרות היותו ערל שפתיים, למרות שבני ישראל לא שמעו אליו?

הפתרון החיצוני הוא צירופו של אהרון למשה. יש כאן גם העצמה של משה, המעמידה אותו כ'אלוהים' ביחס לאהרון, אבל כנראה שפתרונות קוסמטיים שכאלה אינם מספיקים. משה צריך למצוא מקור של כוח פנימי, שיאפשר לו לגבור על חרדותיו ולהתייצב לפני פרעה. אילן היחס מסתיים בהגדרת זהות:

כו הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל-צִבְאֹתָם. כז הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.

זהותו של אדם נבנית מכל אשר הוא נושא מהדורות הקודמים, ומאשר הוא מוסיף מכוחו שלו. קטיעת הסיפור על ידי שושלת יחס מורה כי משה איננו איש מנותק [למרות שגדל במנותק מבני עמו], יש לו הקשר. הוא קשור לאבותיו, הוא קשור לשבטים. קטיעת התמונה הכוללת של ההקשר מורה לנו שמשה איננו רק איש של הקשר, גם הניתוק והעצמיות שלו, אפילו הזרות שנוצרה בארמון פרעה, הם חלק בלתי נפרד מזהותו. ההקשר והניתוק יוצרים את הזהות, והם אלה שנותנים לו את הכח לעמוד לפני פרעה. פתרון הדובר הוא פתרון חיצוני, משאבי כוחות הזהות הם הפתרון העמוק לבעיה.

כל אחד מאיתנו ניצב מול בעיות ומחפש להם פתרונות. יש פתרונות של 'דוברות', פתרונות מעשיים מוחצנים המורים איך להתנהל במצבים קשים. אבל בסופו של דבר הקובע הוא לא הפתרון של ההתנהלות אלא הזהות העצמית הקשורה לשורשיה, הם המאפשרים לנו להתמודד עם שאלות חיינו.

פרשת שמות – הולדה כעדות / ליאון וינר דאו

במבט ראשון, פרק א' של ספר שמות נראה כהקדמה לבא אחריו, המתחיל מיד עם לידתו של משה בתחילת פרק ב'. לאמור, פרק א' הוא פרק מעבר, המוביל אותנו מן הסיפור המשפחתי של ספר בראשית אל הדרמה הלאומית שעתידה להתפתח בספר שמות. על פי קריאה זו, הפרק, מטרתו להעביר לנו שני נתונים: האחד, כי מבחינה מספרית בני ישראל גדלו באופן ניכר: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א', ז'), והשני, כי הם איבדו את מעמדם הסגולי כאורחי כבוד במצרים, בבחינת "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א', ח').

צעקה , דיבור, בכי וברכות - ברוך ברנר לפרשת 'ויחי' תשע"ב

מדי שנה משתלבים בחיינו ימי החורף, נרות חנוכה וסיפורם של יוסף ואחיו. הסיפור האפי הראשון בתורה המאפשר לנו לקרוא אותו לא לפי פרשיות אלא כרצף אחד.

חודש כסלו עניינו בספר יצירה, הוא עולם השינה והחלום, וחודש טבת הוא חודש תיקון וביטול ה"עין הרעה" והרוגז. שער המלה טבת מ"טוב", הרומז לטוב עין. טוב עין הוא מקור הכוח לברך, כמאמר "טוב עין הוא יברך". תיקון זה מתחיל בהתבוננות בנרות חנוכה, וממשיכים משם למהלך חודש טבת. ייתכן ויש קשר בין עולם החלומות לתיקון הראיה.

יוסף בעל החלומות מתברך :
"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר "
ברכה זו הפכה להיות מגן נגד עין רעה והיא נובעת מתוך העודפות שהייתה לו, עודף חזון וחלומות, יפה מראה ותואר, חכם ונבון אומר עליו פרעה, החשק/העיניים של כולם וכולן: פרעה, בנות צעדה, פוטיפר ואשתו נשואים אליו.
בחודשים הללו אנחנו נמצאים בסיפור שהוא תהליך. יוסף העובר מבירא עמיקתא לאיגרא רמה אינו זר לעליות ומורדות, לאור ולחושך  במסעו.

יוסף, אותו נער שאביו אהבו ואחיו מתנכרים לו מתגלגל למצרים בכאב גדול, ולאט לאט מבין שהעולם אינו פשוט וברור. מנקודת מבטנו לפחות, העולם נחווה כמו ציור אינטואיטיבי, אינך יודע מה הצעד הבא. בנו האהוב של יעקב, יפה התואר והמראה, מוצא את עצמו בבור "כי גנוב גונבתי מארץ העברים וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור" (בראשית מ' ט"ו). בהמשך נולדים לו שני בנים אשר מספרים את כל הסיפור. האחד – מנשה "כי נשני אלוהים..", והשני - אפרים "כי הפרני אלוהים בארץ עניי".

במהלך פרשיות אלו יוסף נאלץ להשתנות מתוך המפגש עם האין-החסר-הבורות, מאותם מעמקים הוא משמיע את צעקתו ומתחיל שינוי. רש"י מפרש  את הבור "אין בו מים" אבל נחשים ועקרבים היו בו. הירידה אל מצרים, בורותיה וחושכה היא מפגש עם התהום, האין שלו. חיי יוסף הם ככלי חרס שנוצר מסביב לחור, בור זה הוא ליבו של הכלי, בלב בריאת האני השלם יותר.

במה אדם יכול להיאחז? באותם זמני המעבר שבין אור לחושך ובין חושך לאור?
במה יכול אדם להיאחז עד שמגיע לתובנה/ מדרגה של "ולילה כיום יאיר"? לאותה הנקודה בה נמצא יוסף בפרשת ויחי, בה ה"אני" כבר מכיל את הפרדוקס, בה הוא למד דרך הלילה שהוא חושך מצרים, כשירד לבורות, לעומקי ה"אינות" שלו, להתבונן אחרת על חייו והעולם?

בתהלים אנו מוצאים פסוקים רבים המתארים את האדם השרוי ברגעים של משבר ומעבר. לפעמים המשורר מרגיש נטוש, הוא זועק ולא בטוח האם קולו נשמע. "קראתיך ה' בכל יום שטחתי אליך כַפָּי.." המשורר לא מפסיק לדבר, הוא אף בא בטענה... מעודנת - "הֲלַמֵּתִים תעשה פלא... היסופר בקבר חסדך... למה השם תזנח נפשי תסתיר פניך ממני" (תהלים פ"ח).

בעל ה"בית יעקב" (ר' יעקב ליינר  מאיז' ביצא, פרשת מקץ) מבחין בין שני טיפוסים ובין שתי דרכים. ובלשונו: הנהגות שבהם העולם מתנהג. יש הנהגה ברזא (בסוד) ד"בן" ויש הנהגה ברזא ד"עבד".

"הנהגה שהקב"ה מתנהג עם האדם בסוד העבד, מזה לא יצא שום דבר שיצטרך לסבול ממנה. כי העבד יעמוד תמיד במצב אחד, לא יעלה למדרגה עליונה ולא ירד ממצבו. אך הבן, לפי שהולך כל פעם למדרגות עליונות, הנה זאת ידוע כי אין הקב"ה משפיע רק למי שיצמא לו..."

חוק עולם, כל אדם בתהליך התפתחותו יודע, שבכדי לעבור ממצב של "עבד" שרק נענה ומגיב, למצב של "בן" העומד על רגליו, הדרך עוברת דרך מקומות של צימאון ואפילו חושך, כי כך ברייתו של עולם, תחילה חושך ואחר כך אור.

ישנן כמה נקודות מפנה מרכזיות במהלך הפרשיות מקץ, ויגש וויחי. ברצוני להתמקד בכמה נקודות הנמצאות לאורך מסע זה. מהלך הנע מצעקה דרך מילים ובכי עד הברכה. הראשונה מתרחשת במעבר של יוסף מבית הסוהר להנהגת מצרים. השנייה בהתוודעותו של יוסף לאחיו בפרשת ויגש וההמשך בפרשתנו ויחי.

צעקות ומילים

בפרשת מקץ מתרחש המעבר הראשון:

"כי בלילה ההוא גדלה צעקת יוסף... שובה השם עד מתי, ותיכף השיג הישועה... כי כך מידותיו של הקב"ה טרם אשר ייתן הישועה, מביא בלב האדם צעקה... למען אשר ייקרא יגיע כפיו" (מי השילוח פר' מקץ).
"כך מידותיו של הקב"ה" - למען ייקרא יגיע כפיו, הקב"ה מביא את האדם לצעקה. כלומר ה' מביא אותנו אל צעקת הלידה הקדמונית הזו לפני שאנחנו משתנים, לפני שמשהו חדש נולד מתוכנו.

מהי צעקה?
המדרש מספר שישנם קולות ההולכים מסוף העולם ועד סופו ואין קולם נשמע (בשעה שנשמתו של אדם יוצאת מתוך גופו ועוד... ולמי הנשמה לא יוצאת...). בכתבי חסידות אנו מוצאים הדרכות ותיאורים כיצד אדם יושב בין אנשים וכולו זעקה ואין קולו נשמע לבני אדם. הצעקה הינה תגובה לכאב או לעוול אבל לא רק, יש בה גם סוג של פתח לשינוי, לישועה.

"בלילה ההוא גדלה זעקת יוסף.." אנחנו קוראים שפרעה חלם חלום, אנחנו שומעים רק את השקט של הלילה, אבל בבור, בבית הסוהר נשמעה צעקה... "עד מתי?... ותיכף השיג הישועה..."
באילמות יש את המוות... בזעקה התחלה.
יש פה קריאה המוכנה לשמוע גם את הקולות שבין המילים ואולי יותר מדויק, הקולות שלא יכולים להיכנס למילים.
לא תמיד קל לצעוק. לרוב, במצבים קשים הקול נגמר, הרצון הוא להתכנס... להסגר.

לזעקה צריך אומץ, כוח ובלשון ר' נחמן מברסלב – עזות. "וְכָל הַקּוֹלוֹת הֵן שֶׁל צְעָקָה, הֵן שֶׁל אֲנָחָה, הֵן קוֹל שׁוֹפָר, הֵן קוֹל זִמְרָה כֻּלָּם הֵם בְּחִינַת עַזּוּת, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים ס"ח): "הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עֹז" (ליקוטי מוהר"ן כב).
ומה עושים כשאי אפשר לצעוק?... צועקים.

"צָעַק לִבָּם אֶל ה'", שֶׁהוּא צַעֲקַת הַלֵּב לְבַד, בְּלִי קוֹל, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים ק"ל): "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'" מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא. וְעֹמֶק הַלֵּב זֶה בְּחִינַת עֵצוֹת, בִּבְחִינַת (מִשְׁלֵי כ): "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְּלֵב אִישׁ". וְעַל כֵּן כְּשֶׁאֵין מוֹעִיל קוֹל צְעָקָה מֵחֲמַת נְפִילַת הָאֱמוּנָה, אֲזַי צְרִיכִין לִצְעֹק מִן הַלֵּב לְבַד; בְּלִי קוֹל, רַק מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא, וְעַל - יְדֵי - זֶה נִתְגַּלִּין הָעֵצוֹת כַּנַּ"ל, שֶׁהֵם בְּחִינַת: "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְּלֵב אִישׁ " וְכוּ' (ליקוטי מוהר"ן בתרא ה').

בפרשת ויגש מתרחשת התפנית השנייה:

יוסף מתגלה לאחיו.
בפתיחת הפרשה יהודה אוזר אומץ וניגש ליוסף ומדבר, פה כבר אין צעקות אלא דיבור. הצעקה הראשונית מפנה מקום לדיבור/ הולדת הדיבור. פעולה שלכאורה מעוררת תמיהה, הרי יהודה לא מספר שום דבר חדש ליוסף מעבר לחזרה על הסיפור.

בעל ה'שפת אמת' בפרשה מעורר את השאלה ומדייק כמה נקודות מעניינות:
ובלשון בעל ה'שפת אמת'- ויגש: ב"ה [תרל"ז]: בפסוק ולא יכול יוסף להתאפק כו'. דכתיב ויגש אליו יהודה פירוש  אליו ליוסף. גם אל עצמותו פירוש לעצמו, גם פירוש אליו להקב"ה. וביאור העניין כי הנה יהודה לא חידש דבר באלה הדברים וגם לא היה לו טענה במה לבוא ליוסף. אעפ"כ לאשר בירר אמיתות העניין בא לו הישועה...

ובכן יהודה נוקט מהלך של ברור, הוא עומד מול יוסף אבל גם מול עצמו ואף יותר מכך, מול האינסוף, ומברר את העניין. הוא מתוודה ואומר כך וכך היה הסיפור. הוא מבהיר את זה ליוסף, לעצמו ועומד בשאלה מול האינסוף, בתפילה לפשר. החזרתיות אינה רק חזרה על השתלשלות הדברים, אלא שינוי נקודת המבט מלהיות בתוך הסיפור להתבוננות בו, בירור העניין. ישנה סיבה למה יהודה לא משנה פרטים בסיפור, כל העניין הוא בדיוק ובהבנת הסיפור מכל נקודות המבט באופן מלא. תהליך זה יוצר בירור, אתה רואה וזאת הישועה.

ובהמשך דבריו: "והאמת כי כל פרשה זו מיוסף ואחיו. הוא משל לעבודת בני ישראל להקב"ה... ופירוש הנמשל כי השי"ת מלא כל הארץ כבודו וגם במקום החושך שם נסתר כבוד מלכותו יתברך,  כמאמר גם חושך לא יחשיך ממך. לזאת בכל עת צרה כשאדם מבטל עצמו אל האמת ובמסירות נפש... על ידי זה נתגלה לו האמת ורואה כי הכול טוב ולא היה לו כלל ממה לירא כי אני יוסף וכו'".

וידוי הדברים אין מטרתו תשובה וחרטה, בקשת סליחה והתחננות לפני יוסף, אלא העוז לראות את הדברים כמות שהם ועל ידי כך הם מתבררים, בכך אתה מבין את משמעות המאורעות והסיפור ועל ידי זה נגאל. התמונה מקבלת פנים חדשות, שכבה אחרת מתגלה, שכבת נצח ולא רק זמניות.
"ולא יכל יוסף להתאפק... ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו: ויתן את קולו בבכי..." (בראשית מ"ה א-ב).

פרשת ויחי: הברכות

אנחנו בסיום הראשית, בני ישראל במצרים, זמן סיום של תהליך אחד ופתיחתו של תהליך נוסף, מיחידים למשפחה וממשפחה לעם. הפה מדבר, מברך. יעקב אוסף את בניו ומברך, מדבר על יסודות העולם. משפחה שהופכת לאט לאט לשבטים, יש מקום להגדיר, לתת כיוונים. הפה מדבר, יש רצון לגלות הכל: "ויקרא יעקב אל בניו, ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מ"ט, א).

ואומרים חז"ל: "דאמר רבי שמעון בן לקיש: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם. ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה" (מסכת פסחים דף נ"ו עמוד א).

מתוך השפע של המצב החדש, מתוך הדיבור הנגאל והגואל יש רצון לגלות את הכל, אבל יש גם גבול, עד כאן. מול הבור שאין בו מים, עכשיו מתן הברכות מהווה מעין וויסות של השפע המתגבר, יש צורך להגדיר/ לכוון.
דווקא הפרק בתהלים (ק"ד) שנפתח ב: "בָּרְכִי נַפְשִׁי, אֶת-יְהוָה: יְהוָה אֱלֹהַי, גָּדַלְתָּ מְּאֹד; הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. (ב) עֹטֶה-אוֹר, כַּשַּׂלְמָה; נוֹטֶה שָׁמַיִם, כַּיְרִיעָה. (ג) הַמְקָרֶה בַמַּיִם, עֲלִיּוֹתָיו:

ממשיך אחר כך: (ו) תְּהוֹם, כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ; עַל-הָרִים, יַעַמְדוּ מָיִם. (ז) מִן-גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן; מִן-קוֹל רַעַמְךָ, יֵחָפֵזוּן. (ח) יַעֲלוּ הָרִים, יֵרְדוּ בְקָעוֹת--  אֶל-מְקוֹם, זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. (ט) גְּבוּל-שַׂמְתָּ, בַּל-יַעֲבֹרוּן"; שוזר את הקשר בין  ההלל שבא לידי ביטוי בדיבור, הזמן של ברכה לבין צורך הוויסות של השפע (זה חלק ממהות הברכה – channelling) יש רצון לגלות את הכל, אבל יש גם גבול, עד כאן.

הדיבור ממשיך... לפחות רוצה להמשיך, יוסף ואחיו יכולים לנסות לעמוד אחד מול השני ולדבר, הדיבור עדיין מלא חשדות, לדיאלוג מלא עדיין לא הגענו:
(יד) וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו: (טו) וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ: (טז) וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: (יז) כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: (יח) וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: (יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: (כ) וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:

יוסף והאחים רואים  את הסיפור שלהם, בכך הסתיים סיפורם.  אבל הסיפור הגדול יותר נשאר עדיין סמוי מהעין,  לגאולה שלמה עדיין לא הגענו. עדיין אין דיבור מלא. וכבר כתבו בעלי הסוד באריכות על הדיבור שהיה בגלות במצרים ונגאל רק במתן תורה (עיין זוהר פרשת וארא).

עדיין לא ראינו את הסיפור הגדול במלואו - סוד הקץ עדיין חתום.
את המשיח הגמרא מתארת במסכת סנהדרין שהוא יושב בשערי רומי בין עניים ומתיר וחובש את פצעיו - כל פצע ותחבושתו -  פצע אחר פצע, מתיר וחובש. כל נקודת מבט דורשת פענוח ופתרון - מגע וריפוי.



תבכו כבר למען ה' - לפרשת ויגש תשע"ב / שולי אייזקס-רוזנק

וכשהגיע לשדה / עוזי שביט

וכשהגיע לשדה
ויקיפוהו עשרה
הוא לא שיוע ולא מרר
ולא זעק זעקה מרה

ולא נשא קולו בכי
כשפשטו את כותנתו
ולא פתח פיו בתחינה
כשלבור זרקו אותו

רק תהה מה מוזרים
דרכי האלוקים
כמה בודד יכול להיות
אדם
בין עשרה אחים.
"גשו נא אלי" – ותבכו כבר למען ה'

רגעיה האחרונים של פרשת מקץ, היא שבת חנוכה, הטעינו אותנו רגשות קשים של אימה וציפייה. יוסף ממתין  לאחיו החבולים, מביא אותם לנפילת אפים ארצה ומוכיח אותם על גנבתם את הגביע שהוטמן בתיקו של בנימין. מי שאוזנו קשובה ורגישה יכול מיד לחוש בדבר, כי כשאומר להם יוסף לאחים: "מה המעשה הזה אשר עשיתם הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני", הוא מתכוון להזכיר את נצחונו, כמי שכבר בעבר ראה עצמו כמלך עליהם. יוסף, שהביא דיבת האחים רעה, חלם חלומות של מלכות ונפל אל בור שאין בו מים (אך נחשים, כמה נחשים ועקרבים יש בו), ניצב עכשיו מעליהם של המשתחווים אפים ארצה והם ככלי בידו לנגח אותם ולהחזיר להם רעה תחת רעה שהביאו הם עליו. 

אווירה צפופה ואיומה זו היא גם נחלתה של פתיחת פרשת השבוע שלנו הפותחת במילים – "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה". ומסביר שם רש"י :מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות.

מכאן ואילך מגולל יהודה באזניו של יוסף את תולדות סיפור משפחת יעקב, על האב הזקן ושבע המרורים ועל הקטון בבנים, בן יקיר שיש לגונן עליו, כדרך לגונן על אבי המשפחה. ברם, הקורא את תקצירם של הדברים מזהה מיד את השקרים הקטנים הנבנים בתוכם, ובמובן מסויים כמעט ואין הוא מבין מה מכלל הדברים הללו של יהודה הגיעו לאזניו של יוסף והביאוהו לידי בכי תמרורים. האם היה זה האיזכור של בנימין, ואולי העובדה שבנימין נדמה כאן כיוסף עצמו, או אולי העובדה שקנאתו אוכלתו על שהיה יהודה מדבר ברעות ואחריות כלפי בנימין – מילים שלא ידע יוסף לזהות באחים – כשנגעו אליו.

פרשנים תמהים על כך, כי אחר נהרות של מילים מצאה התורה להאיר את מפגש האב עם בנו במילים ספורות, גם אם מרגשות. זאת ועוד, המפגש הקצר מוליד שאלות מרגיזות ממש כמו השאלה מיהו הבוכה על צוארי האחר, האם יוסף בכה על צוארי יעקב או שמא היה זה יעקב שבכה על צוארי יוסף, בשעה שהאב היה באמצע לקרוא קריאת שמע...  התחושה היא שאנו כמעט מוסתים מן העניין עצמו בשל ברור סוגיות שמטרידות אותנו כבני אנוש. לעזרתנו פירושו של הרש"ר הירש, שבדקויותיו הנפשיות רואה את המפגש הקצר ממבט של יותר משני עשורים:
 

יוסף בכה, יעקב לא בכה; יוסף זלגו עוד עיניו דמעות, יעקב - יבש כבר מקור דמעותיו; יוסף התמיד עוד בבכי, אפילו כשכבר נכנס יעקב בשיחה איתו – בקווים זעירים כאלה משתקפת האמת לאמיתה. בין הזמנים חי יעקב גלמוד ובודד מבכה אותו. כל חיי רוחו נתונים היו לאבל ולמספד על יוסף. יוסף – חליפות ותמורות עברו עליו. לא היה מופנה לטפח רגשות געגועיו, הדאגות החדשות לבקרים מילאו חדרי לבו. עכשיו בהתפרקו על צוארי אביו נתעוררו בו זכרונות עשרים שנות הפרידה וההתרגשות הכבושה מתפרצת מתוכו בבת אחת – יעקב בתוך כך הפך כולו ישראל – יוסף עודנו בוכה.

הירש מסיט את העינים מן המפגש עצמו ומתבונן בשורשיו שהנצו בימים רחוקים. יעקב, בבדידותו, כבר בכה את בכיו של המתאבל, בכה את הכל. לעומתו יוסף, מתחיל את צעדיו הראשונים בתורת הבכי, אחר שמנע זאת עצמו כשהיה בבור, בבית פוטיפר ובבית האסורים. יוסף, מבירא עמיקתא ריק וחשוך, גדל למלכות, עסוק במלאכת ההישרדות. עכשיו, כשהאלוהים מזמן לו שוב את אחיו, כשהוא שומע אותם משקרים את השקרים שמאפשרים להם להמשיך ולחיות הלאה, עכשיו אפשר לבכות. זה לוקח לו זמן, פעמיים קודם לכן כבר בכה, אך סב חזרה אל  הניכור וקשיות הלב, עתה הוא מתמלא געגועים, גם הבנה את החיים. כמו אביו לפניו הוא למד שהחיים מזמנים את הקללה והנחש, את החושך ואת הבור.

אלה תולדות יעקב, אבל גם יוסף נער בן שבע עשרה וגם הוא עתיד להתנער מחממת גידולו ולהילחם במה שנראה חסר הגיון ומשמעות. יוסף בוכה את הידיעה, שמערכת יחסיו עם אחיו לא תתוקן. הוא ימשיך לבכות, הם ימשיכו לדבר, לעולם לא נמצא אותם בוכים. הוא יסבר את אוזנם בכך שהכל התגלגל מן האלוהים, הם יראו כי מת אביהם ויגורו ממשטמתו של יוסף. וכשיוסף יבין זאת הוא יבכה עוד את הצער של הנתק ואת הצער של מוגבלות הקיום ומוגבלות הבנתם אותו. הוא לא יבקש אחדות לבבות, הוא לא ייחל לתיקון – הוא כבר יודע שהוא בבדידותו. לא נותר לו אלא להשביע את האחים שיעלו את עצמותיו ארצה, והם ישימוהו בארון, במצרים.   

מבחינה זו מעניינת ההפטרה, שהיא נבואה לעתיד-לבוא המבקשת את איחודם של יהודה ויוסף, אחר שהיו לשני עמים שונים. כמו חז"ל שביקשו לראות את האחים מנשקים אלו לאלו, כך ההפטרה מבקשת את העצים להתאחות, לאחד, אבל הקורא המבין כבר יודע שלא כך הם פני הדברים. זו נבואה שלא התקיימה ונראה שעלולה שלא להתקיים גם לעתיד לבוא, כי אין אנו משוכנעים בקיומם של עשרת השבטים שגלו. ההפטרה, כביכול מחזקת את תחושתו של מי שיצא אל הדרך ומבין, כמו שהבין ד"ר סוס בספרו המופלא על היוצאים שמגיעים למקומות נפלאים, שלפעמים אתה לא.

ואת ההבנה הזו, את הכאב הזה מתרגמים בפשטות לבכי עמוק, היוצא מחדרי לב, מעומק החושך של הרחם, והוא לבדו עשוי לשנות סדרי בראשית. ואולי לא איחודם של האחים יביא גאולה, אולי זה רק בכיים, האחד על השני, שיניע את גלגלי הגאולה. ומסיים המדרש בתנחומא על בכי יוסף: 
וכשם שלא פייס יוסף את אחיו - אלא מתוך בכיה, כך כשיגאל הקב"ה את ישראל, מתוך בכיה הוא גואלם. שנא': (ירמיה ל"א) בבכי יבאו ובתחנונים אובילם, אוליכם אל נחלי מים בדרך ישר לא יכשלו בה, כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא:

שבת שלום ובכי טוב לכולם.

עובדות ואשר מעבר להן - לפרשת וישב / משה מאיר

פרשת וישב מכניסה אותנו בכנות ובאומץ, אל תוככי משפחת יעקב לאה רחל בלהה וזילפה. כל המחפש בסיפורי האבות דמויות שלמות ועגולות שאין בהן מתום – סופו שיתבדה. יש הרבה סיבוכים ופצעים במשפחת אבינו הקדמון, ואנו הבנים – התורה לא חוסכת מאיתנו את כאב ההתוודעות אליהם. נעיין ונתבונן בפתיחת הפרשה:

ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה אֶל-אֲבִיהֶם. ג וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. ו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ-נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם-נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו. ט וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. י וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו וְאֶל-אֶחָיו וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה. יא וַיְקַנְאוּ-בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר.

המון תעלומות מסתתרות בין החללים הפעורים בפסוקים. יוסף נער את בני בלהה ואת בני זילפה. מדוע? האם האחים האחרים דחו אותו? האם הוא בחר בהם? במה הם נבדלים מהאחרים? האם מפני שהם בני השפחות הם הקבוצה המושפלת בין האחים? האם מפאת התנהגותם הם קבוצה נבדלת? המון אפשרויות נפתחות ופותר אין אותן.

והנה להפתעתנו, יוסף מביא דיבת האחים שהוא נער איתם – לאביהם. המושג 'דיבה' הוא בעל מנגינה שלילית באוזננו. האם יוסף מתגלה במערומי מידותיו הרעות? מהי הדיבה? מה הם עשו? האם עשו או שהדיבה היא עלילה? אולי מדובר בפשע שדיווח עליו הינו מעשה ראוי? שוב אפשרויות רבות וסותרות נפתחות מהעובדות הספרותיות החקוקות בתורה. נדמה לי שעם ריבוי האפשרויות, יש דבר אחד, שאם איננו וודאי הוא קרוב לוודאי: יש איזה ניגוד בין 'נער את...' ובין 'ויבא... את דיבתם רעה', משהו לא צפוי המורה על אי התאמה, על קושי בתקשורת בין יוסף ובין אחיו.

על יד העובדה האחת – יוסף הביא את דיבת אחיו, מונחת עובדה שניה – 'וישראל אהב את יוסף מכל בניו'. הסיבה לעובדה השניה מופיעה – 'כי בן זקונים הוא לו'. אבל האם הסמיכות לדיבה היא רק 'זה לצד זה', או שיש גם קשר סיבתי – 'זה בגלל זה'? הייתכן שהבאת הדיבה הובילה או העצימה את אהבת יעקב ליוסף? האם ייתכן שהיה בה גם משהו אינטימי שבין אב לבנו שהיה חשוב ליעקב?

עובדה נוספת: ישראל עושה כתונת פסים לבנו. האחים מקנאים בו, סביר שהם מפרשים את עשיית כתונת הפסים כביטוי להעדפה של יוסף על ידי אביהם. האם זאת פרשנות יחידה? האם יש אפשרות אחרת? מי אמר שכתונת פסים היא ביטוי להעדפה? אמנם בסיפור אמנון ותמר [שמואל ב' י"ג], כתונת הפסים היא לבוש בנות המלך הבתולות, אבל זאת רק השערה. יש אפשרות אחרת. אולי מאהבת האב לבנו, הוא ראה כיצד התנהלותו של בנו מבדילה אותו מהאחים. הוא דאג לו. הוא הרגיש עד כמה הדיבה מהווה שוחד שעורר בו את אהבתו לבנו – וידע שיוסף מסתכן בניתוק שיכול להוביל למחוזות אלימים. אולי הכותונת היא שיקוף של הנבדלות שבא לעורר את יוסף מתרדמתו ולהכיר שיש לו בעיה ביחסים עם בני אדם? אולי לא. אבל האפשרות הזאת קיימת.

יוסף חולם את חלום האלומות, ואחיו מפרשים שעמידת אלומתו וההשתחוויה של אלומותיהם מורה על תשוקתו למלוך ולמשול עליהם. האם זאת הפרשנות היחידה? אולי כשנער דחוי חולם חלומות גדלות הוא רוצה משהו הרבה יותר צנוע – שיראו אותו. האחים, אבא, אמא שכבר מתה ולא תראה אותו עוד.

העולה מכל דברינו הוא שהמערך המשפחתי של אבותינו היה מסובך. הוא הסתבך יותר מכיוון שבני המשפחה נקלעו לפרשנויות של התנהגות בני משפחה אחרים, ופרשנות היא לעולם מסוכנת ויכולה להעצים משברים. אנחנו הקוראים גם כן נמצאים באותו הסבך ונעים בין עובדות להשערות פרשניות. אנחנו לא רק צופים, אנחנו נוטלים חלק בהסתבכות ואולי לומדים כך בדרך הקשה: ביחסים עם אנשים חשוב מאוד להבחין בין עובדה להשערה. בעולם ההשערות חשוב מאוד לזכור כי מול ההשערה הפרשנית שלי יש עוד אפשרויות אחרות. ברגע שיש עוד אפשרויות, עלי לבחור. כאן יכולה להיות הטיה מוסרית קיומית המורה: 'לעולם הווי דן את חברך לכף זכות'. למה? כי הפרשנות יוצרת את המציאות ועדיפה מציאות טובה על פני רעה.

על רחל ולאה שבנפש - פרשת ויצא / רחל אטון

סיפורי ראשית... האיש... האישה... האומה.  
סיפורים על אהבה וקנאה, על תחרות וכוח, על הבטחה וחיפוש זהות.
ספר בראשית מפגיש אותנו בכל פרשה עם רובד נוסף של ההבנה האנושית.
רבות נכתב על כך שכל אחד מהאבות מייצג מהות, יסוד.

אני רוצה לנסות ולקרוא היום את הפרשה כקריאה הרואה בדמויות הנשים, רחל ולאה, תיאור של חלקי הנפש שלנו, ואולי מכך גם בירור יסודות מהם נבנה העם.

יעקב אוהב את רחל אהבה גדולה.
"ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" [כ"ט, כ'].
אהבה שיש בה מאיכות הסערה, ההתמזגות, עד כדי שכחת הזמן החולף.
האם זו רחל? יעקב? המפגש ביניהם?

"ויהי בבוקר והנה לאה" [כ"ט, כ"ה].
אישה של בוקר הוא פגש. איכות אחרת, חדשה, נחשפה בפניו.
בוקר עכשיו והנה את לאה, אמש היית רחל.

לא לבן רימה אותי בחושך הליל.
זה תמיד כך יהיה. זו דרך תבל:
עכשיו את לאה ואמש היית רחל  [יהודה עמיחי]. 

 

הצחוק הפנימי של יצחק / צבי גילת - לפרשת תולדות תשע"ב

שלושה אבות לנו, אברהם יצחק ויעקב. זהותו של האחרון נוכחת בנו בבירור: אנחנו הרי קרויים "בני ישראל". האב הזה, שמהותו הראשונית, המאחזת את עיניו הכהות של אביו, מתוארת בפרשת השבוע, "תולדות". עקב את אחיו בלידתו, עקף אותו בדרך אל הבכורה, נאלץ להיאבק עם עצמו, עם חותנו, עם פחדיו ועקלקלותו, ובמאבק האחרון שלו זכה לשמו השני, שמנו שלנו, המציין את המטמורפוזה שעבר: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל" (בראשית ל'ב, כ"ח). אנחנו בניו, בני ישראל.