יום חמישי, 27 באוקטובר 2011

להתחיל מבראשית - לפרשת נח תשע"ב

שניים מתוך שלושת המרכיבים איתם, על פי ספר יצירה, ברא הקב"ה את העולם, הם "ספר וסיפור". כל שנה עם קריאת התורה מבראשית, מתעוררת בי סקרנות והתרגשות והסיבה לכך היא ההזכרות ב'ראשית'.

אנחנו נמצאים בזמן של 'טרם'. עדיין לא פגשנו באברהם, יצחק ויעקב, לא ירדנו למצרים ולא יצאנו משם, לא עמדנו לפני הר סיני ולא קיבלנו את התורה ודיינו. אנחנו נמצאים בשלבים של "לפני מלוך מלך לבני ישראל", באותם עולמות שיש בהם מן ה'תוהו'. פרשיות שיש בהן מן הסוד של ה'לפני', לפני שהעולם נוצר כפי שאנו מכירים אותו היום, ולפני כביכול הסיפור האישי, היהודי.


העולם מנסה לצעוד את צעדיו הראשוניים. אנחנו קוראים ומקבלים רשות להציץ לשלבים עלומים של העולם.
למה זה נעלם-תרתי משמע?
העולם?


מדוע, עם כל הכוונות הטובות, שלבים אלו של בנייה והתחלה נשטפים במבול?
מדוע אחרי הצעדים הראשונים בא המבול המחזיר שוב את העולם למצב של מים במים ומציף הכל?


מדוע שלבי בנייה נדרשים לפירוק? לבלילת שפות? למצב בו איש לא מבין שפת רעהו?
נדמה ויש קשר בין שלבי צמיחתו של העולם לשלבי גדילתו של האדם. נדמה שבשלבי התפתחות ראשוניים אלו יש כוח גדול, ללא מידה, ללא יכולת איזון, הצריך לצאת אל הפועל אבל גם להיהרס. כמו אדם שלא מודע לכוחו עד אשר ינסה וייפול.


רמז לסוד זה ניתן למצוא באותן מימרות של חז"ל כדוגמת: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן". לכישלון יש מקום עד ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".
האם שלבים אלו הינם עבר, סיפור שמדי שנה נעים להיזכר בו? או שמא ההזכרות חשובה מפני שמדובר בשלבי קדם הנוכחים בשכבות עומק בהווה?


כבר לימדונו בעלי החסידות ש'סיפורים גדולים' חוזרים ונשנים בכל אדם ובכל עת. אין אלו רק שכבות ארכיאולוגיות, "כך היה בעבר..." אלא תהליכים הקיימים תמיד בהווה כתמונת רקע בחייו של האדם.  האדם במהלך התפתחותו מגלה את כוחותיו, מתנסה בהם ולאט לאט מאזן אותם. יכול הוא לחיות בתודעה של פעם היה תוהו ועכשיו אני בעולם של תיקון. בא המקרא ומתבונן שוב מבראשית, לא עבר נכחד הוא עברך, אלא תמונת רקע נצחית, הווה מתמשך בעומק חייך אשר יש חשיבות שלא ישכח.


כוחות התוהו ועולמות התוהו הינן עולמות של עוצמה. אנחנו מכירים אותם מימי הנעורים שלנו ושל ילדינו, מדמויות בעולם האומנות, דמויות 'זורבאיות' אשר עולם החוק והסדר לא מצליח להכילן ומתנועות מהפכניות בעולם הרוח. יש עניין וסוד בהיזכרות בכוחות ראשית אלו, כוחות התוהו שמקורן גבוה מאד.


בניגוד לקריאת התורה ה'נזכרת' בעבר, ישנה קריאה ה'מזכירה' ומתבוננת בשכבות קדומות הקיימות בהווה. אותם כוחות אשר אל לא לאדם להתעלם מהם למרות היותם כוחות היכולים להביא מבול ולגרום פירוד בעולם.


אותם כוחות היכולים להביא הרס הינם כוחות של תהום המחיות את פני הקרקע, הם עלולים להציף, להחזיר את העולם לקדמותו אבל בלעדיהם אנחנו "חצי בן אדם", אנחנו "בעצם כלום".

בדרש, ברמז ובסוד :
שמות רבה (וילנא) פרשת משפטים פרשה ל':
"מלך במשפט יעמיד ארץ אלו ישראל שנאמר (שמות י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, ואיש תרומות יהרסנה אלו דור המבול שלא היו עושין את הדין... א"ר אחא בקש הקדוש ברוך הוא ליתן להם (לדור המבול) ארבעה דברים: תורה ויסורין ועבודת קרבנות ותפלה ולא בקשו..."


ע"פ דברי ר' אחא, היו ראויין בני דור המבול לקבלת התורה. ישנם כמה קישורים המרמזים על הקשר בין דור המבול למתן תורה. משה רבינו, ניצל מן המים "כי מן המים משיתהו" (שמות ב', י'). הן משה והן נח נצרכו לתיבה הצפה על פני המים. על הפסוק "וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים" דרשו חז"ל במסכת חולין קל"ט: "משה מן התורה מנין – בשגם הוא בשר". וכתב  האר"י הקדוש שנפש משה רבינו ע"ה הייתה בדור המבול וכי הפסוק "כי מן המים משיתהו" נאמר על מימי המבול, שמשה ניצל גם מהם (ישנם קישורים נוספים בכתבי האר"י בין דור המבול לדור יציאת המצרים, בין החומר והלבנים של דור הפלגה לחומר והלבנים של מצרים).


ישנו קשר בין דור המבול וכוחותיו, לדור הזוכה להתגלות של מתן תורה וכוחותיו, אותם כוחות היכולים להביא מבול לעולם יכולים גם להביא תורה. (חלק מההבדלים בין הדורות שעמדו עליהן המפרשים, קשורים לפער הנמצא בין מצב של יחידאיות, כוחות עצומים המתפרצים לכל עבר ושוטפים ונשפכים לבטלה, לבין מצב של תיקון וזיווג. קיים פער בין כוחות מציפים לכוחות בוראים).


ידועה אמרתו של הרבי האחרון בחסידות חב"ד, שראה את עניין גאולתו של העולם כמצב בו יהיו  "אורות  התוהו בכלים של תיקון". מצב בו אותם כוחות עצומים המציפים את העולם ואין העולם יכול להכילם, לא יתעמעמו על מנת לחיות בתיקון, אלא עוצמתם תתרחב בכלים של תיקון ולא של הרס.
למה כוונתו וכיצד הדבר אפשרי? אשאיר זאת כשאלה...


וכך כתב הרב קוק בספרו 'אורות' במאמר ושמו "נשמות מעולם התוהו":
"נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתקון. גדולות הן מאד, מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול. מבקשות הן אור גדול מאד, כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו... הנן מתלבשות בכלים שונים, שואפות הרבה יותר ויותר מהמידה, שואפות ונופלות... בעתותיי גאולה מתגברת חוצפה... חוצפה מחוצפה תגדל, מאין קורת רוח בכל האוצר הטוב של האור המוגבל והמצומצם... מפני שאיננו מסלק את כל המסכות מעל כל פני הלוט שאיננו מגלה את כל הרזים ואיננו משביע את כל המאוויים... אבל גיבורי כוח יודעים, שגילוי כוח זה הוא אחד מהחזיונות  הבאים לצורך שכלולו של עולם... אלא שבתחילה מתגלה הכוח בצורת התהו... הסופות הללו יחוללו גשמי נדבה, ערפלי חשך אלו יהיו מכשירי אורים גדולים. ומאופל ומחושך עיני עיוורים תראינה".


שבת שלום!



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה