אי / זלדה
אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הָאֲדָמָה
כְּמוֹ עַל גּוּף חַי
כְּאוֹתָם פְּלִיטֵי אֳנִיָּה
שֶׁעָמְדוּ עַל גַּבּוֹ שֶׁל לִוְיָתָן
כִּי טָעוּ בְּמַרְאֵה הָעֵינַיִם.
אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הֶעָפָר
שֶׁתַּחְתָּיו מְדַבְּרִים הַמַּיִם
מְדַבְּרִים שָׁרָשִׁיםאֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הָאֲדָמָה
כְּמוֹ עַל גּוּף חַי
כְּאוֹתָם פְּלִיטֵי אֳנִיָּה
שֶׁעָמְדוּ עַל גַּבּוֹ שֶׁל לִוְיָתָן
כִּי טָעוּ בְּמַרְאֵה הָעֵינַיִם.
אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הֶעָפָר
שֶׁתַּחְתָּיו מְדַבְּרִים הַמַּיִם
מְדַבְּרוֹת מַתָּכוֹת
קוֹל הֲמוֹנָם מַחֲרִישׁ אֶת אָזְנַי
מְסַחְרֵר אֶת לִבִּי
גַּם הָאֲוִיר מִתְנוֹעֵעַ וְשָׁר
וּבַגְּבָהִים מִתְפּוֹצְצִים עוֹלָמוֹת.
רַק הַמַּחֲשָׁבָה עַל אֱ-לֹהִים
הִיא אִי בַּמְּעַרְבֹּלֶת
הגמרא בחולין ק"י, ע"א מספרת את סיפורו של רמי בר דיקולי, בן התמר או הדקל מפומבדיתא, שהזדמן בערב יום הכיפורים למחוזו של רב חיסדא מסורא:
בסורא לא אכלי כחלי (נהגו שלא לאכול עטינים, שיש בהם בשר וחלב), בפומבדיתא אכלי כחלי; רמי בר תמרי, דהוא רמי בר דיקולי מפומבדיתא, איקלע לסורא במעלי יומא דכפורי, אפקינהו כולי עלמא לכחלינהו שדינהו (הוציאו כולם את העטינים וזרקו) , אזל איהו - נקטינהו אכלינהו (הלך הוא ואכלם – את מה שזרקו). אייתוה לקמיה דרב חסדא, אמר ליה: אמאי תעביד הכי?(הביאו אותו לפני רב חסדא ששאלו על דבר זה, מדוע אכל את העטינים) אמר ליה: מאתרא דרב יהודה אנא, דאכיל (אמר לו,לרב חיסדא, ממקומו של רב יהודה אני שמתיר לאכלם).
אמר ליה: ולית לך נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם? (שאלו רבי חסדא: ואין אתה מקבל את חומרות המקום שבו אתה נמצא?) אמר ליה: חוץ לתחום אכלתינהו (והשיב, אכילת העטינים נאכלה מחוץ לתחום של מקום). ובמה טויתינהו? (ובמה צלית את העטינים) אמר ליה: בפורצני (בחרצנים – ענפים של הגפן); ודלמא מיין נסך הויא? אמר ליה: לאחר שנים עשר חדש הוו( ענפים שעברו עליהם י"ב חודשים אינם יכולים עוד להיות של יין נסך).
ודלמא דגזל הוה? אמר ליה: יאוש בעלים הוה, דקדחו בהו חילפי (שאלו רב חסדא את רמי בר תמרי – ואולי גזולים היו הענפים? והשיבו שצמחו בהם כבר עשבים, מכאן שהתייאשו מהם הבעלים ומותרים); חזייה דלא הוה מנח תפילין,
אמר ליה: מאי טעמא לא מנחת תפילין? (ראה אותו שלא הניח תפילין ושאלו לדבר) אמר ליה: חולי מעיין הוא, ואמר רב יהודה חולי מעיין - פטור מן התפילין (השיב רב תמרי שהוא חולה מעיים וכבר פסק רב יהודה שאין צורך לחולה מעיים להניח תפילין) ; חזייה דלא הוה קא רמי חוטי, אמר ליה: מאי טעמא לית לך חוטי? אמר ליה: טלית שאולה היא, ואמר רב יהודה טלית שאולה, כל שלשים יום - פטורה מן הציצית (ראה רב חיסדא שאין לו ציצית, שאלו מדוע וענה לו שטליתו שאולה היא ולכן פטורה מן הציצית).
אדהכי, אייתוה לההוא גברא דלא הוה מוקר אבוה ואמיה כפתוהו (תוך כדי כך הביאו לפני רב חיסדא אדם שלא כיבד את הוריו וכפתוהו), אמר להו: שבקוהו, דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה - אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה (אמר להם רב תמרי, שחררו אותו שמצוות כיבוד הורים היא מצוות עשה שמתן שכרה בצידה ואין בית דין מזהירים עליה). , אמר ליה: חזינא לך דחריפת טובא!
אמר ליה: אי הוית באתריה דרב יהודה, אחוינא לך חורפאי! (אמרו לו: רואים אנחנו שחריף אתה. אמר להם: אילו הייתי במקומו של רב יהודה הייתי מראה לכם את חריפותי).
דברים נפלאים נכתבו על סיפור תלמודי זה ומרבים ללמדו לקראת הימים הנוראים. הנה כי כן, יוצא לו אדם את מקומו ומזדמן לעיר אחרת. את פסולת הבשר של הארוחה המפסקת הוא אוסף לעצמו ופקחי העיר ממהרים להביאו לפני בית דין של רב חיסדא. בתבנית מוכרת של סיפורי יום כיפור אחרים, אנו מבחינים כי בה בשעה שהיו בני העיר צריכים להתעסק בתשובה ובצדקה הם נותנים את עיניהם הצרות בזר האולטימטיבי, שנדמה להם כפושע, ומערימים עליו שאלות על גבי שאלות תוך התעלמותם מעוניו הרב, הבולט בחיזוריו אחר הפחים ובאכילת פסולת העטינים. גם העובדה שטליתו שאולה והוא חולה מעיים מצביעה כאלף עדים על מצבו הגופני והחומרי הרעוע.
פרשנויות אלו וודאי נכונות וטובות ואני רק מבקשת להוסיף עליהם איזו מחשבה –
עיון פשוט בסיפור שלפנינו מלמד, כי התעסקותם של בני העיר סורא בבן העיר פומבדיתא מבליטה את היותם פועלים כציבור מאוחד אל מול בדידותו המזהרת של רב תמרי. זה מתחיל במשפט:"בסורא לא אכלי כחלי" וממשיך ב"אפקינהו כולי עלמא לכחלינהו שדינהו". גם כשנתפס רב תמרי באכילה האסורה הביאו אותו הרבים אל רב חסידא וכן עשו כשכפתו את מי שחטא להוריו בחוסר כבוד. לעומתם רב תמרי מגדיר את עצמו כמי שהוא מחוץ לתחום וממילא אין הוא צריך לקבל דעת המקום.
העמקה נוספת מעוררת מחשבה על דבר חקירת השתי והערב עצמה ועל הסוגיות המועלות בה כנגד התנהלותו של רב תמרי. האחרון נשאל על אכילת העטינים, שמותרים במקום אחד ואסורים באחר, על שום שהם מתעתעים מבחינת כשרותם ואין אתה יודע מה מרכיב החלב ומה מרכיב הבשר שבהם. יש איזה ערבוביה שמאיימת על כשרותם. כך גם לעניין החרצנים, שלכאורה חרצנים הם ותו לא, אך יש לחשוש שמא השתמשו בהם ליין נסך והפכו הטהור לטמא. ובהתאמה, גם אותם זרדים יבשים שמדרך הטבע הם מה שהם – רק ענפים שצמח בהם ייאוש הזמן ומבחינת רב חיסדא עלולים להיות מכשול לנזהר מגזל.
נדמה, כי בני סורא טרודים, שלא לומר מאוימים, ממכשולי הדרך ומהתעיות אפשריות שמניבים החיים. לדידם החיים הם מערבולת מתמדת, מסחררת, והם אוסרים על עצמם ומחמירים – ובהקשר זה כמעט משעשעת הערתו של רב חיסדא בדבר הצורך לקיים חומרות בכל מקום שהוא. אסורים הם ב"סורא" שלהם, מסתובבים ליד האשפתות ובתוככי הבתים, מוצאים החוצה לבדיקה ולדין גם את הסיפורים האינטימיים של הבית, ובמיוחד אמורים הדברים בערב יום הכיפורים. עמידתו האיתנה של הזר, איש פומבדיתא, שכשמו כן הוא – קומתו כתמר וכדקל – מזעזעת את תפיסתם ומביאה לכך שהם מתעלמים כליל מקשייו הפיסיים, האמתיים. חריפותו ניכרת לעין, הוא בטוח בתורתו של רבו אך נראה לי, כי יותר מכל הוא בטוח בו עצמו ובמערכת יחסיו עם הקב"ה, המאפשרת לו להסתובב ללא תפילין וציצית.
על אף עוניו המחפיר ומחלת המעיים שלו, יש בו ברב תמרי איזו שלמות עם עצמו. ה"מחוץ לתחום" שבו הוא נמצא איננה מאיימת עליו וכוכבו מזהיר גם כשהוא מרוחק מבני עירו. בניגוד לבני סורא, אין לו חשש מן הערבוביה של החלב עם הבשר, של המנוסך או של הגזול, כי לבו שלם עם אלוהיו. תורתו שגורה לו על פיו, אשר על כן הוא גם מלמד כי אין שום כוח שיוכל לכפות על אדם לכבד את הוריו כי את הטבעי אי אפשר יהיה להכניע בכפייה ומי שאין בו העדינות לכבד את הוריו, ממילא אינו מבין איזה עניין תמיר באלוהות עצמה.
כל הדברים, כך רב תמרי, מקור אחד להם, וכשהאחד ממלא את הישות ומלווה את צעדיו, או אז אפשר לו לאדם להכיל את מרכיביו השונים ולהתהלך שלם גם מחוץ לתחומים. במובן זה הופך אלוהים לאי בתוך הרעשים.
בהקשרם של דברים אחרונים אלו אבקש להעיר, כי מעניינים הפסוקים מפרשת ניצבים, המלווים אותנו מהלך השבוע האחרון ומלמדים אותנו דבר מה על התשובה:
"ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך, ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקיבצך מכל העמים"… (דברים ל' פסוקים ב' – ג')
שאלות רבות כבר נשאלו על מהות התשובה שכאן, על ההבדל בין השיבה אל ה' או עד ה', וכן על היחס בין התשובה לגאולת ישראל. ואולם יש עוד לתת את הדעת לכך שהאדם השב אל ה', משיב לו הקב"ה את שבותו ומקבצו מכל העמים. קרי, על האדם האחד הכתוב מדבר ולא על האומה כולה. ונדמה, כביכול מדריך אותנו הקב"ה, כי אחר שנשוב בכל לבבנו ונפשנו ישוב הוא ויקבץ את כל חלקי עצמיותנו מבין הגויים. כל חלקי האדם, המסוכסכים עם עצמם, המערבבים מין שאינו במינו, טהור וטמא יחדיו - שמהלך השנה שחלפה הביאו לידי כך שנפוצו לעבר והתפזרו לכל רוח – כל אלו יחזרו אל מקומם הטבעי, יתאחדו לשלמות אחת .
שנה טובה
שנה ברוכה
שנה שנדע בה אי של יציבות בתוך הפחדים, הרעשים שעוד נכונו לנו.
בסורא לא אכלי כחלי (נהגו שלא לאכול עטינים, שיש בהם בשר וחלב), בפומבדיתא אכלי כחלי; רמי בר תמרי, דהוא רמי בר דיקולי מפומבדיתא, איקלע לסורא במעלי יומא דכפורי, אפקינהו כולי עלמא לכחלינהו שדינהו (הוציאו כולם את העטינים וזרקו) , אזל איהו - נקטינהו אכלינהו (הלך הוא ואכלם – את מה שזרקו). אייתוה לקמיה דרב חסדא, אמר ליה: אמאי תעביד הכי?(הביאו אותו לפני רב חסדא ששאלו על דבר זה, מדוע אכל את העטינים) אמר ליה: מאתרא דרב יהודה אנא, דאכיל (אמר לו,לרב חיסדא, ממקומו של רב יהודה אני שמתיר לאכלם).
אמר ליה: ולית לך נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם? (שאלו רבי חסדא: ואין אתה מקבל את חומרות המקום שבו אתה נמצא?) אמר ליה: חוץ לתחום אכלתינהו (והשיב, אכילת העטינים נאכלה מחוץ לתחום של מקום). ובמה טויתינהו? (ובמה צלית את העטינים) אמר ליה: בפורצני (בחרצנים – ענפים של הגפן); ודלמא מיין נסך הויא? אמר ליה: לאחר שנים עשר חדש הוו( ענפים שעברו עליהם י"ב חודשים אינם יכולים עוד להיות של יין נסך).
ודלמא דגזל הוה? אמר ליה: יאוש בעלים הוה, דקדחו בהו חילפי (שאלו רב חסדא את רמי בר תמרי – ואולי גזולים היו הענפים? והשיבו שצמחו בהם כבר עשבים, מכאן שהתייאשו מהם הבעלים ומותרים); חזייה דלא הוה מנח תפילין,
אמר ליה: מאי טעמא לא מנחת תפילין? (ראה אותו שלא הניח תפילין ושאלו לדבר) אמר ליה: חולי מעיין הוא, ואמר רב יהודה חולי מעיין - פטור מן התפילין (השיב רב תמרי שהוא חולה מעיים וכבר פסק רב יהודה שאין צורך לחולה מעיים להניח תפילין) ; חזייה דלא הוה קא רמי חוטי, אמר ליה: מאי טעמא לית לך חוטי? אמר ליה: טלית שאולה היא, ואמר רב יהודה טלית שאולה, כל שלשים יום - פטורה מן הציצית (ראה רב חיסדא שאין לו ציצית, שאלו מדוע וענה לו שטליתו שאולה היא ולכן פטורה מן הציצית).
אדהכי, אייתוה לההוא גברא דלא הוה מוקר אבוה ואמיה כפתוהו (תוך כדי כך הביאו לפני רב חיסדא אדם שלא כיבד את הוריו וכפתוהו), אמר להו: שבקוהו, דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה - אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה (אמר להם רב תמרי, שחררו אותו שמצוות כיבוד הורים היא מצוות עשה שמתן שכרה בצידה ואין בית דין מזהירים עליה). , אמר ליה: חזינא לך דחריפת טובא!
אמר ליה: אי הוית באתריה דרב יהודה, אחוינא לך חורפאי! (אמרו לו: רואים אנחנו שחריף אתה. אמר להם: אילו הייתי במקומו של רב יהודה הייתי מראה לכם את חריפותי).
דברים נפלאים נכתבו על סיפור תלמודי זה ומרבים ללמדו לקראת הימים הנוראים. הנה כי כן, יוצא לו אדם את מקומו ומזדמן לעיר אחרת. את פסולת הבשר של הארוחה המפסקת הוא אוסף לעצמו ופקחי העיר ממהרים להביאו לפני בית דין של רב חיסדא. בתבנית מוכרת של סיפורי יום כיפור אחרים, אנו מבחינים כי בה בשעה שהיו בני העיר צריכים להתעסק בתשובה ובצדקה הם נותנים את עיניהם הצרות בזר האולטימטיבי, שנדמה להם כפושע, ומערימים עליו שאלות על גבי שאלות תוך התעלמותם מעוניו הרב, הבולט בחיזוריו אחר הפחים ובאכילת פסולת העטינים. גם העובדה שטליתו שאולה והוא חולה מעיים מצביעה כאלף עדים על מצבו הגופני והחומרי הרעוע.
פרשנויות אלו וודאי נכונות וטובות ואני רק מבקשת להוסיף עליהם איזו מחשבה –
עיון פשוט בסיפור שלפנינו מלמד, כי התעסקותם של בני העיר סורא בבן העיר פומבדיתא מבליטה את היותם פועלים כציבור מאוחד אל מול בדידותו המזהרת של רב תמרי. זה מתחיל במשפט:"בסורא לא אכלי כחלי" וממשיך ב"אפקינהו כולי עלמא לכחלינהו שדינהו". גם כשנתפס רב תמרי באכילה האסורה הביאו אותו הרבים אל רב חסידא וכן עשו כשכפתו את מי שחטא להוריו בחוסר כבוד. לעומתם רב תמרי מגדיר את עצמו כמי שהוא מחוץ לתחום וממילא אין הוא צריך לקבל דעת המקום.
העמקה נוספת מעוררת מחשבה על דבר חקירת השתי והערב עצמה ועל הסוגיות המועלות בה כנגד התנהלותו של רב תמרי. האחרון נשאל על אכילת העטינים, שמותרים במקום אחד ואסורים באחר, על שום שהם מתעתעים מבחינת כשרותם ואין אתה יודע מה מרכיב החלב ומה מרכיב הבשר שבהם. יש איזה ערבוביה שמאיימת על כשרותם. כך גם לעניין החרצנים, שלכאורה חרצנים הם ותו לא, אך יש לחשוש שמא השתמשו בהם ליין נסך והפכו הטהור לטמא. ובהתאמה, גם אותם זרדים יבשים שמדרך הטבע הם מה שהם – רק ענפים שצמח בהם ייאוש הזמן ומבחינת רב חיסדא עלולים להיות מכשול לנזהר מגזל.
נדמה, כי בני סורא טרודים, שלא לומר מאוימים, ממכשולי הדרך ומהתעיות אפשריות שמניבים החיים. לדידם החיים הם מערבולת מתמדת, מסחררת, והם אוסרים על עצמם ומחמירים – ובהקשר זה כמעט משעשעת הערתו של רב חיסדא בדבר הצורך לקיים חומרות בכל מקום שהוא. אסורים הם ב"סורא" שלהם, מסתובבים ליד האשפתות ובתוככי הבתים, מוצאים החוצה לבדיקה ולדין גם את הסיפורים האינטימיים של הבית, ובמיוחד אמורים הדברים בערב יום הכיפורים. עמידתו האיתנה של הזר, איש פומבדיתא, שכשמו כן הוא – קומתו כתמר וכדקל – מזעזעת את תפיסתם ומביאה לכך שהם מתעלמים כליל מקשייו הפיסיים, האמתיים. חריפותו ניכרת לעין, הוא בטוח בתורתו של רבו אך נראה לי, כי יותר מכל הוא בטוח בו עצמו ובמערכת יחסיו עם הקב"ה, המאפשרת לו להסתובב ללא תפילין וציצית.
על אף עוניו המחפיר ומחלת המעיים שלו, יש בו ברב תמרי איזו שלמות עם עצמו. ה"מחוץ לתחום" שבו הוא נמצא איננה מאיימת עליו וכוכבו מזהיר גם כשהוא מרוחק מבני עירו. בניגוד לבני סורא, אין לו חשש מן הערבוביה של החלב עם הבשר, של המנוסך או של הגזול, כי לבו שלם עם אלוהיו. תורתו שגורה לו על פיו, אשר על כן הוא גם מלמד כי אין שום כוח שיוכל לכפות על אדם לכבד את הוריו כי את הטבעי אי אפשר יהיה להכניע בכפייה ומי שאין בו העדינות לכבד את הוריו, ממילא אינו מבין איזה עניין תמיר באלוהות עצמה.
כל הדברים, כך רב תמרי, מקור אחד להם, וכשהאחד ממלא את הישות ומלווה את צעדיו, או אז אפשר לו לאדם להכיל את מרכיביו השונים ולהתהלך שלם גם מחוץ לתחומים. במובן זה הופך אלוהים לאי בתוך הרעשים.
בהקשרם של דברים אחרונים אלו אבקש להעיר, כי מעניינים הפסוקים מפרשת ניצבים, המלווים אותנו מהלך השבוע האחרון ומלמדים אותנו דבר מה על התשובה:
"ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך, ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקיבצך מכל העמים"… (דברים ל' פסוקים ב' – ג')
שאלות רבות כבר נשאלו על מהות התשובה שכאן, על ההבדל בין השיבה אל ה' או עד ה', וכן על היחס בין התשובה לגאולת ישראל. ואולם יש עוד לתת את הדעת לכך שהאדם השב אל ה', משיב לו הקב"ה את שבותו ומקבצו מכל העמים. קרי, על האדם האחד הכתוב מדבר ולא על האומה כולה. ונדמה, כביכול מדריך אותנו הקב"ה, כי אחר שנשוב בכל לבבנו ונפשנו ישוב הוא ויקבץ את כל חלקי עצמיותנו מבין הגויים. כל חלקי האדם, המסוכסכים עם עצמם, המערבבים מין שאינו במינו, טהור וטמא יחדיו - שמהלך השנה שחלפה הביאו לידי כך שנפוצו לעבר והתפזרו לכל רוח – כל אלו יחזרו אל מקומם הטבעי, יתאחדו לשלמות אחת .
שנה טובה
שנה ברוכה
שנה שנדע בה אי של יציבות בתוך הפחדים, הרעשים שעוד נכונו לנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה