(י) "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ: (יא) כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא י"ז)
מדרש התנאים לספר שמות – המכילתא – שואל: מדוע נצטוו ישראל לקחת להם שה כבר בעשרה בניסן, כדי להקריבו בארבעה עשר בניסן ? מה יקרה בפער זה בן ארבעת הימים ?
לצורך התשובה מצטט המדרש נבואה ביחזקאל, בה מתוארת פרשת יחסים בין תינוקת המוטלת עירומה בשדה לבין דמות גברית רבת כוח העוברת על פניה. המדרש מפרש שמדובר ביחסים שבין עם ישראל בינקותו, במצרים, לבין א-להים. נאמר שם :
(ו) "ָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: (ז) רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה: (ח) וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי יהוה וַתִּהְיִי לִי": (יחזקאל ט"ז)
פסוקים אלו מתפרשים כך –
היה ר' מתיא בן חרש אומר :
הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצוות שיתעסקו בהן שנאמר : "שדים נכונו ושערך צימח ואת ערום ועריה" –ערום מכל מצוות.
נתן להם הקב"ה שתי מצוות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בהן כדי שיגאלו שנאמר : "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי"
לכך הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה (מכילתא, פרשת בא, א').
לדברי ר' מתיא, התעסקותם של ישראל בדם המילה והפסח, היא תנאי ההכרחי לגאולה, כי לולי כן, אין להם כלל הוויה של עם המקיים מצוות ה'. הרעיון בדבר מקום קיום המצוות במערכת היחסים בין ה' לישראל אינו חדש. מה שחדש כאן הוא ההדגשה היתירה על הדם. היא מזכירה דגש אחר המושם על דם בפרשת יציאת מצרים. בליל היציאה ממצרים נצטוו ישראל לסמן בדם את פתחי בתיהם –
(כב) "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר: (כג) וְעָבַר יהוה לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יהוה עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף": (שמות י"ב)
ברור שדם הקורבן הוא המסמן את ההבדל בין ישראל למצרים וגורם למשחית לפסוח על הפתח, אבל מדוע? מהי משמעות הדם?
תשובה לקונית לשאלה זו מצויה בפרשתנו – "כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר", עדיין אין כאן הסבר. כדי לענות לשאלה זו ברצוני לחזור אחורה לפרשיות הבריאה. שתיים מהן מכוננות את היחס הבסיסי בין האדם לחי, ואת המשמעות הניתנת לדמו של החי – עבור האדם.
ביום השישי לבריאה נוצר עולם החי – ובני האדם בכללו. עולם החי כולו קיבל לגיטימציה להיות ניזון מעולם הצומח. הצעת התזונה הצמחית לחיים כולם, בשווה, בונה ביניהם בסיס של אחווה, על אף ההבדל העצום בין האדם שעליו אמר א-להים 'בדמותנו כצלמנו' לבין החי.
אבל מערכת זו מתקלקלת ככתוב : (יב) "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ"(בראשית ו') וההשחתה גוררת השחתה: (יז) "וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים" (שם) . לא באמת ברור מה קרה שם, אבל מה שקרה משותף לכל ממלכת החי – כל אלו שניתן לכנותם בשר השחיתו ועל כן הושחתו.
תיבת נח מאפשרת התחלה מחודשת לממלכת החי המושחתת, וזו הסיבה לכך שאל התיבה באים לא רק בני אדם אלא נציגי כל עולם החי. אולם מיד ביציאה מהתיבה מסתבר שחוקי המשחק השתנו. נח מקריב "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר"(בראשית ח') , וא-להים מקבל את הקורבן ובכך מוצהר שמעתה האחווה הקיומית הבסיסית שינתה פניה. אחד מיצורי עולם החי – האדם – קיבל היתר להרוג אחרים.
ניתן היה לומר שהיתר ההריגה תקף רק בהריגה לצורך עליון, קורבן לא-להים, אבל הפסוקים הבאים אומרים - (ב) "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ: (ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" (בראשית ט'). מותר לאדם לאכול חיות לצרכיו, לקיומו ולהנאתו. אין עוד אחווה, ובמקום הפועל וּרְדוּ המופיע בבראשית א', כמתאר את שלטון האדם בחי ומציין שליטה אחראית וסמכותית, בא התיאור הקשה "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה". האדם עתה הוא הליסטים החזק ביותר ולא המושל האחראי והמכובד מעצם מעמדו.
רק סייג אחד הוצב לשליטה זו והוא – איסור אכילת דם. "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט'). כנראה, באיסור אכילת דם יש תזכורת לאחווה הקדומה של כל חי ואולי אף תקווה לכינונה.
האיסור הזה מקבל פן נוסף בפרשה שלנו, בה צוו בני ישראל על כיסוי הדם. "וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: (ויקרא י"ז) לאמור: דם אינו נשפך כמים, הוא זוכה ליחס של כבוד כמו גופו של האדם המת הנקבר באדמה.
ומדוע? מהי המשמעות של הדם דווקא? על כך אומר הכתוב: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר". זהו המסר המרכזי של הפרשה: גוף החיה נתפס בעידן ההשחתה בו אנו מצויים כבשר- אובייקט לסיפוק צרכים והנאות, אבל יש בחי גם סובייקט, ייחודיות, ישות שאין לפגוע בה, שאין לנצלה. ישות זו מסומלת ואולי אף מרוכזת בדם.
ומתוך הקשר זה מקבלים הקורבנות ביאור - העלאת דם החיה על המזבח משמעה נתינת נפש החיה בחזרה אל האלהים אשר נתנה, כתחליף למסירת נפשו של האדם. ללא ספק, זוהי אמירה בוטה באי האחווה שבה, אבל מכל מקום אין זו נהנתנות סתם, האדם אינו רשאי לקחת את נפש החיה לצרכיו.
ומכאן מתבארת משמעות דם הפסח – דם הפסח הוא, כאמור בפרשתנו, נפש הקורבן. עיסוקם של ישראל בו, מציין את נכונותם לערב את נפשם בגאולה. הם לא רק האובייקטים של הגאולה – אלו שא-להים גואל מכוח הבטחתו לאבות, הם עתה הסובייקטים, אלו הרוצים להיגאל והעושים למען הגאולה, כדברי המדרש שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה. הדם הוא הנפש, נתינת הדם מייצגת מסירת נפש.
מדרש התנאים לספר שמות – המכילתא – שואל: מדוע נצטוו ישראל לקחת להם שה כבר בעשרה בניסן, כדי להקריבו בארבעה עשר בניסן ? מה יקרה בפער זה בן ארבעת הימים ?
לצורך התשובה מצטט המדרש נבואה ביחזקאל, בה מתוארת פרשת יחסים בין תינוקת המוטלת עירומה בשדה לבין דמות גברית רבת כוח העוברת על פניה. המדרש מפרש שמדובר ביחסים שבין עם ישראל בינקותו, במצרים, לבין א-להים. נאמר שם :
(ו) "ָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: (ז) רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה: (ח) וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי יהוה וַתִּהְיִי לִי": (יחזקאל ט"ז)
פסוקים אלו מתפרשים כך –
היה ר' מתיא בן חרש אומר :
הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצוות שיתעסקו בהן שנאמר : "שדים נכונו ושערך צימח ואת ערום ועריה" –ערום מכל מצוות.
נתן להם הקב"ה שתי מצוות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בהן כדי שיגאלו שנאמר : "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי"
לכך הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה (מכילתא, פרשת בא, א').
לדברי ר' מתיא, התעסקותם של ישראל בדם המילה והפסח, היא תנאי ההכרחי לגאולה, כי לולי כן, אין להם כלל הוויה של עם המקיים מצוות ה'. הרעיון בדבר מקום קיום המצוות במערכת היחסים בין ה' לישראל אינו חדש. מה שחדש כאן הוא ההדגשה היתירה על הדם. היא מזכירה דגש אחר המושם על דם בפרשת יציאת מצרים. בליל היציאה ממצרים נצטוו ישראל לסמן בדם את פתחי בתיהם –
(כב) "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר: (כג) וְעָבַר יהוה לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יהוה עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף": (שמות י"ב)
ברור שדם הקורבן הוא המסמן את ההבדל בין ישראל למצרים וגורם למשחית לפסוח על הפתח, אבל מדוע? מהי משמעות הדם?
תשובה לקונית לשאלה זו מצויה בפרשתנו – "כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר", עדיין אין כאן הסבר. כדי לענות לשאלה זו ברצוני לחזור אחורה לפרשיות הבריאה. שתיים מהן מכוננות את היחס הבסיסי בין האדם לחי, ואת המשמעות הניתנת לדמו של החי – עבור האדם.
ביום השישי לבריאה נוצר עולם החי – ובני האדם בכללו. עולם החי כולו קיבל לגיטימציה להיות ניזון מעולם הצומח. הצעת התזונה הצמחית לחיים כולם, בשווה, בונה ביניהם בסיס של אחווה, על אף ההבדל העצום בין האדם שעליו אמר א-להים 'בדמותנו כצלמנו' לבין החי.
אבל מערכת זו מתקלקלת ככתוב : (יב) "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ"(בראשית ו') וההשחתה גוררת השחתה: (יז) "וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים" (שם) . לא באמת ברור מה קרה שם, אבל מה שקרה משותף לכל ממלכת החי – כל אלו שניתן לכנותם בשר השחיתו ועל כן הושחתו.
תיבת נח מאפשרת התחלה מחודשת לממלכת החי המושחתת, וזו הסיבה לכך שאל התיבה באים לא רק בני אדם אלא נציגי כל עולם החי. אולם מיד ביציאה מהתיבה מסתבר שחוקי המשחק השתנו. נח מקריב "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר"(בראשית ח') , וא-להים מקבל את הקורבן ובכך מוצהר שמעתה האחווה הקיומית הבסיסית שינתה פניה. אחד מיצורי עולם החי – האדם – קיבל היתר להרוג אחרים.
ניתן היה לומר שהיתר ההריגה תקף רק בהריגה לצורך עליון, קורבן לא-להים, אבל הפסוקים הבאים אומרים - (ב) "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ: (ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" (בראשית ט'). מותר לאדם לאכול חיות לצרכיו, לקיומו ולהנאתו. אין עוד אחווה, ובמקום הפועל וּרְדוּ המופיע בבראשית א', כמתאר את שלטון האדם בחי ומציין שליטה אחראית וסמכותית, בא התיאור הקשה "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה". האדם עתה הוא הליסטים החזק ביותר ולא המושל האחראי והמכובד מעצם מעמדו.
רק סייג אחד הוצב לשליטה זו והוא – איסור אכילת דם. "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט'). כנראה, באיסור אכילת דם יש תזכורת לאחווה הקדומה של כל חי ואולי אף תקווה לכינונה.
האיסור הזה מקבל פן נוסף בפרשה שלנו, בה צוו בני ישראל על כיסוי הדם. "וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: (ויקרא י"ז) לאמור: דם אינו נשפך כמים, הוא זוכה ליחס של כבוד כמו גופו של האדם המת הנקבר באדמה.
ומדוע? מהי המשמעות של הדם דווקא? על כך אומר הכתוב: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר". זהו המסר המרכזי של הפרשה: גוף החיה נתפס בעידן ההשחתה בו אנו מצויים כבשר- אובייקט לסיפוק צרכים והנאות, אבל יש בחי גם סובייקט, ייחודיות, ישות שאין לפגוע בה, שאין לנצלה. ישות זו מסומלת ואולי אף מרוכזת בדם.
ומתוך הקשר זה מקבלים הקורבנות ביאור - העלאת דם החיה על המזבח משמעה נתינת נפש החיה בחזרה אל האלהים אשר נתנה, כתחליף למסירת נפשו של האדם. ללא ספק, זוהי אמירה בוטה באי האחווה שבה, אבל מכל מקום אין זו נהנתנות סתם, האדם אינו רשאי לקחת את נפש החיה לצרכיו.
ומכאן מתבארת משמעות דם הפסח – דם הפסח הוא, כאמור בפרשתנו, נפש הקורבן. עיסוקם של ישראל בו, מציין את נכונותם לערב את נפשם בגאולה. הם לא רק האובייקטים של הגאולה – אלו שא-להים גואל מכוח הבטחתו לאבות, הם עתה הסובייקטים, אלו הרוצים להיגאל והעושים למען הגאולה, כדברי המדרש שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה. הדם הוא הנפש, נתינת הדם מייצגת מסירת נפש.
