יום חמישי, 25 באוגוסט 2011

"וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים" - לפרשת ראה / תמר דבדבני

בין הציוויים הרבים של פרשת "ראה" מופיעה גם הדרישה להשמדת "עיר הנידחת":
כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר. יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ. הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד. וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ (דברים יג, 18-13)

ההוראות פשוטות ומדויקות: במקרה מוּדחת עיר, בידי בני בליעל, לעשות את הרע בעיניי ה', יש להשמידה כליל ולהרוג את כל יושביה. הפסוק האחרון של פסקה זו מעורר תהייה – אזכור הרחמים כמתנת אלהים לשומרי מצוותיו (ומצוות השמדת עיר הנידחת בתוכן), נראה מוזר בתוך ההקשר האלים והחד-משמעי בתוכו הוא נמצא.

בתוספתא (סנהדרין יד, ג) מתפלמסים ר' אליעזר ור' עקיבא על משמעות פסוק זה:
קטני בני אנשי עיר הנידחת שהודחו עמה אין נהרגין; ר' אליעזר אומר נהרגין.
אמ' לו ר' עקיבא: ומה אני מקיים "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך"? אם לרחם על הגדולים, הרי כבר נאמר "הכה תכה"; אם לרחם על בהמתן, הרי כבר נאמר "החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה"; ומה אני מקיים "ונתן לך רחמים"? אילו קטנים שבתוכה. ר' אליעזר אומ': אף גדולים אין נהרגין אלא על פי עדים והתראה, ומה אני מקיים "ונתן לך רחמים"? שמא יאמרו הדיינין, הרי אנו עושין עיר הנידחת ולמחר יהיו אחיהם וקרוביהם קושרין שנאה בלבם עלינו! אלא כך אמר המקום – הריני נותן אותם לרחמים ומיטיל אהבתי בליבם, כלומר שאין בליבינו עליכם שדין אמת דנתם.

ר' עקיבא סבור שנתינת הרחמים משמעה ציווי אלהי לחוס על ילדי עיר הנידחת ולא להורגם. ר' אליעזר, שחושב שהילדים שהודחו חייבים להיהרג, טוען שהרחמים יינתנו בלב קרוביהם של הנספים, שלא ינטרו טינה לרוצחים. כדאי לשים לב – ר' אליעזר אינו דורש רחמנות מיוחדת כדי להימנע מהרג הילדים, כיוון שהוא מאמין שחוקי הראיות והעדויות של חז"ל ("על-פי עדים והתראה") מאפשרים דין צדק אמיתי בגינו ייהרג רק מי שאשם באמת.

"אור החיים", ר' חיים בן עטר, מפרש את הפסוק אחרת:
לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם... לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים – הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה (פירוש אור החיים על דברים יג, 18)

לדעת "אור החיים", הרחמים יינתנו בלב הרוצחים עצמם. מצוות השמדת עיר הנידחת דורשת מידה של אכזריות מן האדם, מידה שקשה להיפטר ממנה לאחר מעשה, ועל כן נדרשת מתנת אלהים מיוחדת כדי להחזיר את הרחמים אל לב מבצעי המצווה האיומה.

עמדתו זו של "אור החיים" מעניינת, כיוון שהיא מכירה בגלוי בזוועה הנפשית והדתית הכרוכה בביצוע מצווה זו, ובמובן מסוים כמעט מבקרת אותה.
ביקורת מרומזת פחות וחריפה יותר, אפשר למצוא בפירושו של רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא:
וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ – כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות, אין מרחמין עליו מן השמים (בבלי שבת קנא ע"ב)

בהקשרם, מובאים דברי רבן גמליאל בתוך דיון על מעלת הצדקה ומכוונים לדברי ר' ישמעאל שם: "גלגל הוא שחוזר בעולם". או, בלשון ימינו – "יחס גורר יחס". השימוש שהוא עושה בפסוק הלקוח מדיני עיר הנידחת יכול להישמע, אם כן, חתרני למדי: רק מי שמגלה רחמים על בני האדם, יזכה לרחמים מאת האלהים, ולכן מי שרוצח עיר שלמה, לא יוכל לזכות במתנה אלהית זו, אף על פי שקיים את מצוותו כלשונה.

שבת שלום!


אין תגובות:

פרסום תגובה