"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה" (דברים א', א') - פרשת דברים - על דיבור ומנהיגות

ספר 'דברים', אותו אנו פותחים השבוע, הוא סיפור הדברים שביקש משה רבינו להעביר לעם, ערב כניסתם לארץ. חרף ידיעתו שהוא לא ייכנס לארץ עמם, הוא ניצב ומדבר. מסכם הוא את ימי המדבר, מזהיר מפני שכחת הדרך בטרם כניסה לארץ, מזכיר את הייעוד בטרם בוא הבורגנות הארץ ישראלית ועוד הרבה.
אך לא תמיד ידע משה את סוד הדיבור...

בעברית עתיקה יש קשר בין דיבור למנהיגות. חז"ל אומרים:
" דַּבָּר אחד לדור ואין שני דברין לדור" (בבלי, מסכת סנהדרין – דף ח, עמוד א).
דַּבָּר- הרי הוא מנהיג. צמיחת הדיבור אצל האדם מקבילה לעיתים לגדילת מנהיגותו.

משה מתחיל כאדם הבורח מתפקיד המנהיגות בטענה ש: "לא איש דברים אנוכי", הוא 'ערל פה וערל שפתיים' ועוד. הקב"ה מנסה לשכנעו בטענות שונות: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם" (דברים ד', י"א), אך לא מצליח, עד אשר הוא ממש גוזר שאהרן יהיה הדובר לו, 'הוא יהיה לך לפה'. וכך משה מתחיל את מנהיגותו, עם חולשה גדולה בדיבור.

הזוהר מתאר מצב ראשוני זה אצל משה: 'עד מתן תורה-משה היה בבחינת קול ללא דיבור', דהיינו, משהו בוסרי, תמים, ראשוני. אך חיתוך המילים עד כדי דיבור, אותו כוח, הבורא עולם ויוצר מציאות, לא היה לו עד מתן תורה'. במתן תורה מקבל משה, ע"פ הזוהר, יכולת דיבור.

על עשרת הדיברות נאמר: "מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות י"ט,י"ט).
מנער מגמגם - לאיש מדבר.

ואכן, ניתן לראות הקבלה בין צמיחת מנהיגותו של משה, לצמיחת כוח הדיבור שלו. אחרי מתן תורה, משה יודע לעמוד לפני ה' בדיבור ישיר. וכך, לאחר חטא העגל אומר משה: "וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות ל"ב, ל"ב), וישנן עוד דוגמאות רבות מאירועי המדבר של עמנו, בהם משה הוא איש של דברים.

אני מבקש להתעכב על שתי פרשות בדרך, המשקפות את זיקת משה לדיבור.
החשובה ביותר - חטא מי מריבה. כזכור, משה נצטווה לדבר אל הסלע, ואולם הוא בחר להכותו. בגלל חטא זה, לא נכנס משה לארץ. ושנים תמהתי - מה הקשר בין החטא לעונשו? מדוע מעשה הכאת סלע, כפי שהיה רגיל משה לעשות בעבר (עיין סיפור דומה שמות פרק י"ז), מוביל לאי כניסתו לארץ?

אלא, שסיפור מי מריבה, על סף הכניסה לארץ, מבטא את התקווה כי המנהיגות תוכל לעבור להנהגת 'דיבור', אותו יסוד כה חיוני לארץ המובטחת, לעומת הנהגת 'מטה' – אותה פיזיות הנדרשת להנהגת מדבר. דווקא לאתגרים הארציים של ארץ ישראל - נדרשת מנהיגות היודעת את סוד הדיבור. ומשה כשל ברגע מאוד קריטי.

הפרשה הנוספת היא דווקא כזו בה משה אינו המדבר - אלא דווקא מושא הדיבור:
"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" (במדבר יב),
מרים ואהרן דיברו במשה.

כל אחד מאתנו מכיר סיטואציה בה דיברו עליו. תחושת אי הנוחות, האנרגיה השלילית, פחד מהול בכעס. משה איננו מגיב לדיבור בו ועליו. התורה מתארת לנו: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר י"ב, ג').

להבנתי את ענוותנותו של משה - משה לא נאבק בפגיעה, אין הוא מבטא בשתיקתו 'היו מהנעלבים ואינם עולבים', אלא, הענווה של משה הופכת אותו לבלתי פגיע. אדם עניו כמותו - ללא אגו, אינו נפרץ, בלתי ניתן לחדירה, וממילא אינו נפגע מדיבור בו. בשביל להיפגע צריך אגו.

לא קם עוד כמשה. ובכל זאת, קיבלנו מורשת אדירה המציעה מודעות לכוח הדיבור. מחד - זה ההורס עולם ומחריב בתים. לנזקי לשון הרע ורכילות הייתי מוסיף את חטא הציניות, אחד מאזורי הדיבור הכי נמוך שקיים. ומאידך -  זה הבורא עולם, מפגיש אנשים, יוצר אינטימיות - מביא אותנו לראויים להיות ברואים בצלם.

שבת שלום