חדר ריק, ומכתב אהבה מקומט..
בלעם בלעם. שהקללה הפכה לו לברכה והברכה לאהבה
כל הלילה לא ישן ובבקר השכם רץ אל הגבעות
שמהן השקיף על בני ישראל ומהן נשא את דבריו
אבל בני ישראל כבר עזבו בלילה בחפזון, קלי תנועה
משוחררים מקללה ומברכה ובלעם ראה רק את המחנה
הנטוש, שאריות חבלים ויתדות ורמצים במדורות
וריח עדרים וזכר בשם נשים וצעיפים שנשכחו,
שמלה שנקרעה בין קוצים קשים, כדים שבורים
וסרט צבעוני ותן מחטט באשפה ומילל.
ובלעם חזר אל ביתו, כמו אדם שחוזר לחדר אהבתו
למחרת, והחדר ריק ומוצא רק מכתב אהבה מקמט
גרב לבן, מסרק שבו שער, כך התגעגע
על בני ישראל. בלעם בלעם בלי עם,
שהקללה נהפכה לו לברכה והברכה לאהבה
והאהבה לגעגועים והגעגועים לכאב שאין לו קץ
ומחלונו באפק עוד ראה את עמוד
האש ועמוד העשן שלעולם לא יפגשו.
(יהודה עמיחי – 'תנ"ך תנ"ך , אתך אתך ומדרשים אחרים)
לא פשוט לפספס את הרכבת, להגיע שנייה אחרי שכולם כבר הלכו..
מבט אחר - מספק לנו עמיחי על בלעם, לא בלעם הרשע, לא הנביא הגדול שכחו בפיו..
בלעם האדם.
לא קם בישראל כמשה עוד..
הרבה השוואות עושים חז"ל בין בלעם ובין משה:
'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר 'אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה' ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור.
(במדבר רבה פרשה יד', השוואת נוספות בין הדמויות במסכת ברכות דף י' ועוד..)
ההשוואה שאני מבקש להתמקד בה – היא דווקא זו הנעשית לאברהם:
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע.
(משנה מסכת אבות פרק ה משנה יט)
במבט רחב יותר, ההשוואה לאברהם חורגת מעבר לדברים הנאמרים במסכת אבות.
ארץ המוצא של שניהם היא ארם נהריים, היכולות לקלל ולברך ("וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר" בראשית י"ב, ג'), והשוואות רבות בין סיפור העקידה, למסעו של בלעם לקלל את ישראל (שניהם משכימים בבוקר, שניהם חובשים אתון או חמור ויוצאים לדרך, פוגשים מלאך ועוד..).
אם נוסיף לכך את העובדה, שבלעם של חז"ל לא חי בזמן הריאלי (הוא פוגש את בני ישראל בצאתם ממצרים, אך גם נמצא בעצה אחת עם פרעות מאות שנים קודם לכן, בעת שבוחר לשעבד אותם..), מצטיירת לי תמונה של שניים, אולי אפילו חברים טובים, שזכו לגדול להם בנחת, עם ילדות קסומה בארם נהריים.
*
פתאום קם אדם בבוקר ומחליט כי הוא עם, ומתחיל ללכת.. (אמיר גלבע)
אני יכול לדמיין את השיחה בין בלעם לבין אברהם. שני נערים מוכשרים – הכי מוצלחים בארם נהריים..
כוחות נבואיים, כשרון מנהיגות, יכולות גדולות לקלל או לברך..
והנה ה' פונה אל אחד מהם - ואומר לו 'לֵך..'
'אתה בא?' אומר אברהם לבלעם, 'מצטרף אלי למסע..?'
'עזוב' אומר בלעם, 'מפה ועד כנען זאת דרך ארוכה ומסובכת, ויש לי כאן קריירה מבטיחה ומפוארת,
מה פתאום לקום, ללכת, להקים עם? הרגע הקמתי חברה - 'קללות וברכות בע"מ'
ובכלל כל הדיבורים האלה על גוי גדול – מה, מתאים לי עכשיו אחריות וילדים, תן להתפתח קצת, לגדול..'
יוצא אברהם להקים לו עם, בודד וזוהר, נשאר בארם – בלעם.
עברו מאות שנים, ומגיע טלפון מבלק, עם עצום עומד לפתחו, ורוצה לבלעו.
'אותו חבר שלך שהלך לו מזמן - הפך לעם גדול,
הוא מכסה את עין הארץ, יושב למולי ומאיים לבלוע את הכל..'
מגיע בלעם, בלי עם.. מתבונן מפה ומתבונן משם. והלב קצת נחמץ, ופתאום הוא לבד.
העם והמשימה שהיו נראים כמשהו מעכב, פתאום מצטיירים כגוף גדול וחם ואוהב. הוא גבוה בצוק – ולמטה ישראל שוכן לשבטיו, ובלעם מחפש איך לרדת מהעץ, להיות חלק, להצטרף אליו..
איש ונבו לו, על ארץ רבה (רחל)
ואולי בכל זאת חוזרת ההקבלה למשה, שניהם רואים משהו שאותו לא ישיגו לעולם.
הדבר מאוד בולט בפסוקים שמתארים את שניהם כניצבים ב'ראש הפסגה'.
מביטים מראש הר אל מציאות שהם כבר לא יהיו חלק ממנה.
שניהם יכלו, בלעם בחר להשאר בלי עם, משה בחר להשאר יחד עם העם, אך מחוץ לארץ. גם למשה היתה אפשרות אחרת – 'ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול..'
אך הוא בחר – 'ועתה אם תשא חטאתם , ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת..'
העיקר העם, גם אם אני נשאר אתם במדבר.
נפל וגלוי עיניים
ואם כבר עמיחי, ובלעם – שיר נוסף שמתכתב עם אחת מנבואותיו..
טז נְאֻם, שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, וְיֹדֵעַ, דַּעַת עֶלְיוֹן; מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָייִם.
נוף גלוי עיניים
ויחזה נופל
נוף גלוי
בלי תת הכרה
נוף בלי אריזה
נוף בלי צבעי מאכל
נוף נקי
נוף נטו
נוף גלוי עיניים / יהודה עמיחי
![]()
בלעם בלעם. שהקללה הפכה לו לברכה והברכה לאהבה
כל הלילה לא ישן ובבקר השכם רץ אל הגבעות
שמהן השקיף על בני ישראל ומהן נשא את דבריו
אבל בני ישראל כבר עזבו בלילה בחפזון, קלי תנועה
משוחררים מקללה ומברכה ובלעם ראה רק את המחנה
הנטוש, שאריות חבלים ויתדות ורמצים במדורות
וריח עדרים וזכר בשם נשים וצעיפים שנשכחו,
שמלה שנקרעה בין קוצים קשים, כדים שבורים
וסרט צבעוני ותן מחטט באשפה ומילל.
ובלעם חזר אל ביתו, כמו אדם שחוזר לחדר אהבתו
למחרת, והחדר ריק ומוצא רק מכתב אהבה מקמט
גרב לבן, מסרק שבו שער, כך התגעגע
על בני ישראל. בלעם בלעם בלי עם,
שהקללה נהפכה לו לברכה והברכה לאהבה
והאהבה לגעגועים והגעגועים לכאב שאין לו קץ
ומחלונו באפק עוד ראה את עמוד
האש ועמוד העשן שלעולם לא יפגשו.
(יהודה עמיחי – 'תנ"ך תנ"ך , אתך אתך ומדרשים אחרים)
לא פשוט לפספס את הרכבת, להגיע שנייה אחרי שכולם כבר הלכו..
מבט אחר - מספק לנו עמיחי על בלעם, לא בלעם הרשע, לא הנביא הגדול שכחו בפיו..
בלעם האדם.
*
לא קם בישראל כמשה עוד..
הרבה השוואות עושים חז"ל בין בלעם ובין משה:
'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר 'אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה' ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור.
(במדבר רבה פרשה יד', השוואת נוספות בין הדמויות במסכת ברכות דף י' ועוד..)
ההשוואה שאני מבקש להתמקד בה – היא דווקא זו הנעשית לאברהם:
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע.
(משנה מסכת אבות פרק ה משנה יט)
במבט רחב יותר, ההשוואה לאברהם חורגת מעבר לדברים הנאמרים במסכת אבות.
ארץ המוצא של שניהם היא ארם נהריים, היכולות לקלל ולברך ("וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר" בראשית י"ב, ג'), והשוואות רבות בין סיפור העקידה, למסעו של בלעם לקלל את ישראל (שניהם משכימים בבוקר, שניהם חובשים אתון או חמור ויוצאים לדרך, פוגשים מלאך ועוד..).
אם נוסיף לכך את העובדה, שבלעם של חז"ל לא חי בזמן הריאלי (הוא פוגש את בני ישראל בצאתם ממצרים, אך גם נמצא בעצה אחת עם פרעות מאות שנים קודם לכן, בעת שבוחר לשעבד אותם..), מצטיירת לי תמונה של שניים, אולי אפילו חברים טובים, שזכו לגדול להם בנחת, עם ילדות קסומה בארם נהריים.
*
פתאום קם אדם בבוקר ומחליט כי הוא עם, ומתחיל ללכת.. (אמיר גלבע)
אני יכול לדמיין את השיחה בין בלעם לבין אברהם. שני נערים מוכשרים – הכי מוצלחים בארם נהריים..
כוחות נבואיים, כשרון מנהיגות, יכולות גדולות לקלל או לברך..
והנה ה' פונה אל אחד מהם - ואומר לו 'לֵך..'
'אתה בא?' אומר אברהם לבלעם, 'מצטרף אלי למסע..?'
'עזוב' אומר בלעם, 'מפה ועד כנען זאת דרך ארוכה ומסובכת, ויש לי כאן קריירה מבטיחה ומפוארת,
מה פתאום לקום, ללכת, להקים עם? הרגע הקמתי חברה - 'קללות וברכות בע"מ'
ובכלל כל הדיבורים האלה על גוי גדול – מה, מתאים לי עכשיו אחריות וילדים, תן להתפתח קצת, לגדול..'
יוצא אברהם להקים לו עם, בודד וזוהר, נשאר בארם – בלעם.
*
עברו מאות שנים, ומגיע טלפון מבלק, עם עצום עומד לפתחו, ורוצה לבלעו.
'אותו חבר שלך שהלך לו מזמן - הפך לעם גדול,
הוא מכסה את עין הארץ, יושב למולי ומאיים לבלוע את הכל..'
מגיע בלעם, בלי עם.. מתבונן מפה ומתבונן משם. והלב קצת נחמץ, ופתאום הוא לבד.
העם והמשימה שהיו נראים כמשהו מעכב, פתאום מצטיירים כגוף גדול וחם ואוהב. הוא גבוה בצוק – ולמטה ישראל שוכן לשבטיו, ובלעם מחפש איך לרדת מהעץ, להיות חלק, להצטרף אליו..
*
איש ונבו לו, על ארץ רבה (רחל)
ואולי בכל זאת חוזרת ההקבלה למשה, שניהם רואים משהו שאותו לא ישיגו לעולם.
הדבר מאוד בולט בפסוקים שמתארים את שניהם כניצבים ב'ראש הפסגה'.
מביטים מראש הר אל מציאות שהם כבר לא יהיו חלק ממנה.
שניהם יכלו, בלעם בחר להשאר בלי עם, משה בחר להשאר יחד עם העם, אך מחוץ לארץ. גם למשה היתה אפשרות אחרת – 'ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול..'
אך הוא בחר – 'ועתה אם תשא חטאתם , ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת..'
העיקר העם, גם אם אני נשאר אתם במדבר.
נפל וגלוי עיניים
ואם כבר עמיחי, ובלעם – שיר נוסף שמתכתב עם אחת מנבואותיו..
טז נְאֻם, שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, וְיֹדֵעַ, דַּעַת עֶלְיוֹן; מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָייִם.
נוף גלוי עיניים
ויחזה נופל
נוף גלוי
בלי תת הכרה
נוף בלי אריזה
נוף בלי צבעי מאכל
נוף נקי
נוף נטו
נוף גלוי עיניים / יהודה עמיחי
תודה למתי לייקין על התמונה : )
שבת שלום!
שבת שלום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה