פרשת השבוע, אמור, ממשיכה ומעמיקה את אשר התחלנו בשבוע שעבר: העיסוק בקדושה.
בפרשת קדושים השורש ק-ד-ש מופיע 12 פעמים; בפרשת אמור – 50 (!) פעם. ואם אנו נדרשים להגדיר מה זאת "קדושה", אנו לרוב נוהגים כמו פּוֹטֶר סטיוארט, השופט המנוח של בית המשפט העליון בארה"ב, שנאלץ להגדיר "פורנוגרפיה" וטען: אינני מסוגל להגדירה, אך אני מזהה אותה כשאני רואה אותה.
פרשת קדושים מאפשרת לנו לשמר הבנה אינטואיטיבית של קדושה באומרה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט ב): כפי שהאל קדוש, כך גם עלינו להיות קדושים. הקדושה של מטה היא בעצם חיקוי של הקדושה של מעלה. ובכך אנו פטורים מהגדרה מדויקת של הקדושה – שהרי בדיוק כפי שהאל לא מובן – כך גם הקדושה איננה מובנת.
תחילת פרשתנו (ויקרא כא) מתייחסת לקדושה במונחים שכאלו: קדושת המקדש וקדושת הכוהנים הפועלים בו נתפסות כרכיב אונטולוגי של המציאות, כאילו קיימת שכבה עליונה, נוספת, ומיוחדת של המציאות – שלא כולם זוכים לה – שנקראת "קדושה".
אלא שהפרשה ממשיכה ומנערת אותנו מהבנה אינטואיטיבית זו, והיא מגלה פנים אחרות בתכלית של הקדושה. במקום קדושת האל כמודל לחיקוי על-ידי בני אנוש, הקדושה נעשית לתכונה שהאדם מעניק לאל: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי ה'" (ויקרא כב ב). הפסוק משאיר אותנו עם תמיהה גדולה: אכן אתה ה' – ובגין זאת לחלוטין לא מובן כיצד האדם "מקדש" (או מחלל) אותך ואת שמך. ודוק: לא מדובר כאן בביטחון בה', מחד גיסא, או, מאידך גיסא, במרי בה', כגון זה של ר' אלישע בן אבויה, שידע את כוחו של ה' ומרד בו. אלא האל עצמו ושמו הם המושא שעליו האדם פועל, אליו האדם מעניק קדושה.
ואם נטינו לחשוב כי תיאור זה נכון רק לגבי הכוהנים – אותן דמויות שמרכזות ומחזיקות את הקדושה בהאי עלמא – הציווי מורחב לחול על כל בני ישראל: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כב לב). האל מתקדש בתוך בני ישראל ועל-ידי בני ישראל. זאת ועוד: בה בעת, ה' מקדש את בני ישראל. הזיקה בין האדם לבין האל תוכנהּ קדושה ואופיהּ הדדי. הקדושה, אפוא, היא משהו שהאדם מעניק לאל ושהאל מעניק לאדם.
לכאורה, הבנה שכזו של הקדושה עומדת במתח, אם לא בסתירה, עם ההבנה שאותה מציע התיאולוג הגרמני הנודע רודולף אוטו. לפי הבנתו של אוטו, בלב מושג הקדושה נמצאת היראה מפני האחרוּת של האל. הקדושה, לפי אוטו, הינה אותה הילה של יראה-משיכה-רתיעה-ערגה, שדבוקה לאל כמסתורין. ואם כן הדבר – כיצד ניתן לייחס קדושה לאדם, וכיצד ניתן לייחס לאדם יכולת להעניק קדושה לאל, כפי שפרשתנו מעיזה לעשות?
דומני כי הסתירה בין תפיסת אוטו של הקדושה לבין זו שמשתמעת מפרשתנו היא רק מדומה. כפי שפראנץ רוזנצוויג היטב לנסח: "בתור מושג, אין מושג - האל נעלה מאתנו יותר ממושגי האדם והעולם. לשון אחרת: מהות האדם ומהות העולם ... אינה מושגת לנו יותר מן המהות ... של האל (*1)." רצונו לומר, אין הבדל בין הניסיון להבין את האל לבין הניסיון להבין את האדם. האדם – ממש כמו האל – מסרב לניסיונות כיבוש שכאלה. האדם, ממש כמו האל, נשאר 'מסתורין'.
אם כן, נדמה כי חזרנו לפרשת קדושים, בה הקדושה נתפסת כישות, כמימד קיים של העולם. אבל פרשת אמור מבהירה כי לא כן הדבר. הקדושה הינה שאיפה, חובה שמוטלת עלינו: להעניק מקום למסתורין של האחר, כאשר האל הוא "רק" האחר האולטימטיבי. הקדושה, לפי תמונה זו, הינה מתת – שאנו מעניקים לאל, ושהאל מעניק לנו.
(*1) פראנץ רוזנצוויג, "המחשב החדש", בתוך נהריים, ירושלים 1977, עמ' 224
בפרשת קדושים השורש ק-ד-ש מופיע 12 פעמים; בפרשת אמור – 50 (!) פעם. ואם אנו נדרשים להגדיר מה זאת "קדושה", אנו לרוב נוהגים כמו פּוֹטֶר סטיוארט, השופט המנוח של בית המשפט העליון בארה"ב, שנאלץ להגדיר "פורנוגרפיה" וטען: אינני מסוגל להגדירה, אך אני מזהה אותה כשאני רואה אותה.
פרשת קדושים מאפשרת לנו לשמר הבנה אינטואיטיבית של קדושה באומרה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט ב): כפי שהאל קדוש, כך גם עלינו להיות קדושים. הקדושה של מטה היא בעצם חיקוי של הקדושה של מעלה. ובכך אנו פטורים מהגדרה מדויקת של הקדושה – שהרי בדיוק כפי שהאל לא מובן – כך גם הקדושה איננה מובנת.
תחילת פרשתנו (ויקרא כא) מתייחסת לקדושה במונחים שכאלו: קדושת המקדש וקדושת הכוהנים הפועלים בו נתפסות כרכיב אונטולוגי של המציאות, כאילו קיימת שכבה עליונה, נוספת, ומיוחדת של המציאות – שלא כולם זוכים לה – שנקראת "קדושה".
אלא שהפרשה ממשיכה ומנערת אותנו מהבנה אינטואיטיבית זו, והיא מגלה פנים אחרות בתכלית של הקדושה. במקום קדושת האל כמודל לחיקוי על-ידי בני אנוש, הקדושה נעשית לתכונה שהאדם מעניק לאל: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי ה'" (ויקרא כב ב). הפסוק משאיר אותנו עם תמיהה גדולה: אכן אתה ה' – ובגין זאת לחלוטין לא מובן כיצד האדם "מקדש" (או מחלל) אותך ואת שמך. ודוק: לא מדובר כאן בביטחון בה', מחד גיסא, או, מאידך גיסא, במרי בה', כגון זה של ר' אלישע בן אבויה, שידע את כוחו של ה' ומרד בו. אלא האל עצמו ושמו הם המושא שעליו האדם פועל, אליו האדם מעניק קדושה.
ואם נטינו לחשוב כי תיאור זה נכון רק לגבי הכוהנים – אותן דמויות שמרכזות ומחזיקות את הקדושה בהאי עלמא – הציווי מורחב לחול על כל בני ישראל: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (ויקרא כב לב). האל מתקדש בתוך בני ישראל ועל-ידי בני ישראל. זאת ועוד: בה בעת, ה' מקדש את בני ישראל. הזיקה בין האדם לבין האל תוכנהּ קדושה ואופיהּ הדדי. הקדושה, אפוא, היא משהו שהאדם מעניק לאל ושהאל מעניק לאדם.
לכאורה, הבנה שכזו של הקדושה עומדת במתח, אם לא בסתירה, עם ההבנה שאותה מציע התיאולוג הגרמני הנודע רודולף אוטו. לפי הבנתו של אוטו, בלב מושג הקדושה נמצאת היראה מפני האחרוּת של האל. הקדושה, לפי אוטו, הינה אותה הילה של יראה-משיכה-רתיעה-ערגה, שדבוקה לאל כמסתורין. ואם כן הדבר – כיצד ניתן לייחס קדושה לאדם, וכיצד ניתן לייחס לאדם יכולת להעניק קדושה לאל, כפי שפרשתנו מעיזה לעשות?
דומני כי הסתירה בין תפיסת אוטו של הקדושה לבין זו שמשתמעת מפרשתנו היא רק מדומה. כפי שפראנץ רוזנצוויג היטב לנסח: "בתור מושג, אין מושג - האל נעלה מאתנו יותר ממושגי האדם והעולם. לשון אחרת: מהות האדם ומהות העולם ... אינה מושגת לנו יותר מן המהות ... של האל (*1)." רצונו לומר, אין הבדל בין הניסיון להבין את האל לבין הניסיון להבין את האדם. האדם – ממש כמו האל – מסרב לניסיונות כיבוש שכאלה. האדם, ממש כמו האל, נשאר 'מסתורין'.
אם כן, נדמה כי חזרנו לפרשת קדושים, בה הקדושה נתפסת כישות, כמימד קיים של העולם. אבל פרשת אמור מבהירה כי לא כן הדבר. הקדושה הינה שאיפה, חובה שמוטלת עלינו: להעניק מקום למסתורין של האחר, כאשר האל הוא "רק" האחר האולטימטיבי. הקדושה, לפי תמונה זו, הינה מתת – שאנו מעניקים לאל, ושהאל מעניק לנו.
(*1) פראנץ רוזנצוויג, "המחשב החדש", בתוך נהריים, ירושלים 1977, עמ' 224
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה