ספרות טובה ניחנת במורכבות. בתנ''ך, גם בסיפורים שבהם הקווים המבדילים בין הטובים והרעים ברורים, ישנם לפעמים רמזים, בתוך הסיפור עצמו או בספרים אחרים, שההבדל בעצם לא כל - כך ברור. ה"טובים" וה"רעים", שניהם מורכבים. כזה הוא סיפורו של קרח, למרות שלכאורה אנשי מחנה קרח מתוארים כאנשים תאבי שררה, המקנאים בשררתו של משה, המציינים את הנפוטיזם של משה בבחירת בני משפחתו לכהנים.
לאחר כמה שנות לימוד בישיבה די רגילה, גיליתי את ספרו של רבי מרדכי ליינר (תחילת המאה ה19) וגדולה הייתה הפתעתי כשנתקלתי בפירושיו לפרשיות שבהם חשבתי שהקווים ברורים. אחת מהנחות היסוד שלו, בהם הוא שותף למפרשים רבים, היא שהיות וברור שאין התורה מספרת (או יכולה לספר) את כל אשר קרה, ניתן להניח שמה שכן סופר, נבחר בשביל ללמדנו. והיות ואל לה לתורה לספר את אשר אנחנו ממילא יודעים, עלינו לטרוח להתעמק באופי כל הגיבורים והסיפורים, כי גם מהחוטאים ניתן ללמוד הרבה. עלינו לוותר על חיפוש מוסר - השכל או מסר פשוט, ולהניח שבספר שנכתב על - ידי אלוקים, יתקיימו אמיתות סותרות זה ליד זה. גם בפרשת קרח נפגוש מלחמה אידיאולוגית בה לכל צד יש אמת, הרי קרח ואנשיו הם ''נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם"! דורות אחר – כך, אנחנו מוצאים בספר תהלים אחד - עשר מזמורים שמיוחסים לבני - קרח, סביר להניח שאילו היה קרח נתפס כרשע גרידא, לא היו צאצאיו קוראים לעצמם בשמו.
אכן ידוע שהתנ"ך מכיל אידיאולוגיות שונות וסותרות שמקיימות דיאלוג ביניהם.
מרד במשטר טוטליטארי הוא בלתי נמנע, זה דבר שאמור לקרות ורצוי שיקרה, גם אם שלטון זה קיבל מינוי מה' עצמו. פרשת קרח חריגה בסיפורי המדבר, בהיותה לא מתוארכת כלל ובהיות הסיפור אל - זמני. סיפור ההתקוממות היה חלק בלתי נפרד ממסע המדבר ולכן, במקום להשתיקו, התורה מספרת את הסיפור בפרוטרוט.
טיפולו של משה כנגד המרד היה גרוע. נראה שבמקום לפתור בדרכי נועם, כפי שאכן נעשה בסוף, לאחר שמתו אלפים - משה מבקש עימות חזיתי: הוא זה שמציע את המבחן באש ומבקש שתפתח האדמה את פיה. בשבוע שעבר, בפרשת המרגלים, אלוקים מגיב באלימות לעלבון מחוסר - האמון של עמו בו, כאשר חש נבגד על - ידיהם, ומשה הוא המרגיע אותו לבל ישמיד את עמו.
בפרשתנו משה הוא הנפגע עד עמקי נשמתו - ''לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם'' הוא זועק, ואלוקים נותן לו גיבוי מלא במקום להרגיע אותו (אפשר להשוות לעומת זאת לדברי ה' לשמואל - ''לא אותך מאסו כי אותי'' - שמואל ב' פרק 8).
בסופו של דבר, המבחן באש איננו אפקטיבי, ובני ישראל לא משתכנעים וטוענים כנגד משה ואהרן ''אתם המיתם את עם ה'". בסוף, משה ואהרן מצילים את העם ומשיבים לעצמם קצת מהאמון של העם בהם. בסוף אלוהים מציע פתרון פרחוני לסכסוך, ואנו נשארים תמהים מדוע אי - אפשר היה להציע זאת לכתחילה?
מרד, גם כאשר הוא נעשה ממניעים של רווח אישי, תמיד נעשה בשם ערכים נעלים, בשם חירות. האישי הוא הפוליטי, ודברי משה למחנה קרח: ''רב לכם בני לוי... המעט מכם כי הבדיל אלוהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבוד את עבודת משכן ה' ולעמוד לפני העדה לשרתם'' – אינם רלוונטיים לנושא. האם משה ומעשיו אמורים להיות מעל לביקורת, רק בזכות היותו מצווה מאת ה'? האם ציוויי ה' לא אמורים להיות נתונים לביקורת? ייקח הרבה מאות שנים עד שיקומו אנשים בשם ''חז''ל'' שיבקרו את דברי התורה, בצורות גלויות וסמויות. הם גם מבקרים את דברי משה אלו לאנשי קרח ''ברב בישר – ברב בישרוהו'' (סוטה יג.') – אותו הביטוי שאמר משה ''רב לכם בני לוי'' – נאמר לו ע''י ה' ''רב לך, אל תוסף דבר אלי בדבר הזה'', כשהתחנן משה להיכנס לארץ.
לא זו בלבד שגם למשה, כמו לאנשי קרח, ייתכנו מניעים אישיים, אלא יתרה מכך, איך אפשר לומר לאדם המבקש קירבת ה', גם אם בצורת כהונה, ''רב לך'' – תסתפק במה שיש לך? זה כל - כך רע לרצות להיות כהן הנכנס לפני - ולפנים? גם משה מתבשר באותו מטבע לשון: רב לך, אתה לא תתעלה להיכנס לארץ.
יתרה מזאת. ניתן להבין את המרד של קרח כמרד נגד דת ממוסדת. העובדה שבמרכז עבודת ה' עמד המשכן, יצרה דת בה רוב העם משתתפים בצורה סבילה דרך עבודת הכהנים, כאשר הם קרובים פחות לאל. קרח חזה מראש את הדקדנטיות והריקבון שעשויים להשתרש בדת הבנויה כך.
עמנואל לווינס כותב ש''ריטואליות יהודית מהווה מתודה ודיסציפלינה למוסריות שלה'', בדומה לו האנתרופולוגית מרי דוגלס בספרה 'טהרה וסכנה' חולקת על הוגים שרוצים להבחין בין הדת הריטואלית של הכוהנים - המשפטנים שקידשו את העשייה המוחצנת, לבין האידיאלים המוסריים של הנביאים, וטוענת בתוקף ש ''זו טעות להניח שתיתכן דת שכולה פנים בלי כללים, בלי ליטורגיה, בלי מסמנים חיצוניים של מצבים פנימיים''. אבל גם אם עמדתם נכונה, והריטואלים והחוקים משרתים מטרות נעלות ומאפשרים להתקרב לאל, בכל - זאת חובה על כל דור - ודור להתעמת עם גבולות אלו. קריאת התיגר של אנשי קרח איננה בהכרח על עצם הצורך בחוקים וגדרות, כי - אם על היותם לא גמישים דיים.
ישנו ויכוח בין חוקרי חסידות האם הספר ''מי - השילוח'' מביע עמדות אנטי - נומיאניים, נגד מושג החוק בכלל, או שהוא כיוון רדיקלי שכן מקבל את ההכרח של חוק וחוקים. בין - כך ובין - כך, חוקים הם מסוכנים לא פחות מאשר היעדרם, והגדרות שמגנים עלינו עשויים לא פחות לסגור עלינו. הגבול שמציב משה בציטוט הנ''ל גם מונע ממנו עצמו כניסה לארץ. זה טרגי שלפעמים, מתוך דאגה על גבולות הכרחיים, אנחנו מאבדים גם את המפתח שיאפשר לנו להרפות כשצריך. לעולם אסור לומר ''רב לך'' בנוגע לקודש: בקשת הקדושה היא הקודש. וזה, בעצם, מה שטען קרח בדבריו אל משה בתחילת הפרשה ''כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על עדת ה'?''.
פרופסור ישעיהו ליבוביץ כותב שדברי קרח מנוגדים לדברי ה' בסוף הפרק הקודם שמצווים ''והייתם קדושים לאלוהיכם'', ומסביר שקדושה הינה דבר שניתן רק לשאוף אליה, אף פעם אין אנחנו ''קדושים'', שכן גישה כזו מולידה שלוות נפש - אם לא יהירות. אך לדעתי אין זאת מן ההכרח;
יש אנשים שכאשר ישמעו את הציווי ''והייתם קדושים'' - יראו את הקדושה כדבר מהם והלאה, כל - כך רחוק מהם, עד היותו בלתי מושג להם בכלל. הם זקוקים לדעת שכבר יש בהם 'את זה'. וכך החוזה מלובלין (מנהיג חסידי, תחילת המאה ה19), בדומה למורים חסידיים אחרים, העריץ את קרח בקוראו לו ''הסבא'', ואמר: ''אילו חייתי בזמנו של קרח – הייתי מצטרף אליו''.
מורים גדולים – ומי לנו גדול ממשה – לא פחות משהם נותנים השראה, הם עלולים להוליד באנשים ייאוש - ''איפה הם ואיפה אני'', ולהשאיר אנשים כמעריצים ואוהדים במקום לדרבן אותם להיות שחקנים בעצמם. סביר להניח שמשה השפיע כך על חלק מהעם שרק ''הביטו אחרי משה'' (שמות לג'-8). לעומת זאת, קרח לא רק אמר ''כי כל העדה כולם קדושים'', אלא באמת האמין בזה וכשאנשים פגשו אותו הם ידעו שגם הם 'קדושים' ובתוכם ה'.
חמישים ומאתיים מקריבי הקטורת אשר נאכלו על - ידי ה''אש שיצאה מאת ה'", בדומה לנדב ואביהו, בני אהרון שמתו גם הם בידי אש שיצאה מאת ה' – קרח והאדם אשר לו, לא מתו אלא "פתחה הארץ את פיה ותבלע אותם... וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה''. בשפה של מיתוס – הם חיים שם עדיין, וכך מסופר לנו באגדות שונות שקרח ובניו אכן המשיכו לחיות.
בפרקי דרבי אליעזר מסופר שכאשר יונה ירד לירכתי שאול – הוא פגש את קרח ובניו ליד אבן השתייה, במקום המקדש. זו הדרך בה מספר לנו המדרש שהמסר של קרח היה אמיתי ונצחי, ועל - כן הוא נגנז, כי קרח הקדים את זמנו.
לאחר מותם, נצטווה משה להרים ''את המחתות מבין האש...כי קדשו. את מחתות החוטאים האלה בנפשותם... כי הקריבום לפני ה' ויקדשו''. ממנטו - מורי לזה שגם ה' מודה שבמרד של אנשי קרח אכן היה קודש.
בפרשה הבאה מסופר על מצוות פרה - אדומה, החוק האולטימטיבי, אשר אפרו "מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים", אשר היא סמל לכל שיטה, חוק ודת אשר עלולים להוביל ל 'כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפיל'. ישנם אנשים שבלי דת היו שפלים יותר, ויש אשר החוקים מונעים מהם להתרומם הרבה יותר. היטיב לבטא זאת דוסטויבסקי בפרק המפורסם על "האינקוויזיטור הגדול' בספרו ''אחים קרמאזוב'', בה האינקוויזיטור מבקר את ישו, על אשר חפץ לרומם עשרת - אלפים ולא חש למיליונים שזקוקים לדת אשר תתן להם זיק של תקווה.
עמדת הרמב''ם, שכותב בהקדמתו ל'מורה' אולי בעצם לא רחוקה מזה: בסיכומו של דבר, אני האיש אשר, אם לא ימצא תחבולה ללמד אלא בכך שיעשה את המתאים לאיש אחד מעולה ואינו מתאים לעשרת אלפים בורים, הריני מעדיף לומר זאת לו לבדו ואיני חש אל הגנאי של אותו עם רב, ואשים ליבי לחלץ אותו יחיד מעולה''. אמנם עם זהירות רבה, ורק באין ברירה, ובכל זאת, הרמב''ם חש לעזרת המעולה הבודד, למרות הסכנה לרבים הבורים.
חייבים להיות חשדנים מאד כלפי האנשים המתנגדים למורדים בתוספת אמירות של ''זו דרך ליחידים, לא לרבים'', ''הזמן לא בשל'' וכדומה. שומרי סף יודעים לנטרל התנגדות. משה נלחם בחירוף נפש נגד קרח, ואילו אלוהים – שימר את סיפור המרד לדורות שיהיה ''זיכרון לבני ישראל''. לזכותו של קרח ועדתו יאמר, שהם מרדו בשם כל העדה – ''כי כל העדה כולם קדושים'', ולא ניאותו לדברי הפיוס של משה כשפנה אליהם בשם ''בני לוי'', כאליטה. כמו רוב המהפכות בעולם שנעשו על - ידי אליטה למען הפרולטריון, למען כל האנושות, כך גם קרח נלחם למען כולם.
אבל אולי מרד קרח באמת היה בוסר, באמת הקדים את זמנו. אולי דור שזה עתה קיבל תורה היה זקוק לחוק, למשפט, לתרבות, לפני מהפכה. מהפכה טרם זמנה, בטרם נתמסד הדבר נגדו מורדים, היא פחות מחסרת תועלת - היא הרסנית בגלל שעדיין אין מה להרוס, על - כן היא הורסת את עצמה. אני שומע את משה מזדעק נגד טענות קרח ''הרי אתה יודע שיש מעלה ומטה, קרוב ורחוק, תרבות גבוהה ותרבות נמוכה, יש הרי הבדל בינך ובין שאר העם שהרי אתה בן - אליטת לויים שאולי השכיל לרכוש תרבות עוד טרם יצא ממצרים, אך המון העם בקושי למדו חוק ומשפט מהם. אתה יודע את מעלותך – מה זה האמירה הזו של ''כל העדה'', כאילו כולם גוש אחד?!?".ובמילים אחרות - זה אמנם מאוד שוויוני ומכבד, אך מצייר את המציאות לפי הפוטנציאל ולא לפי המציאות. ובלי תזה – אין (עדיין) מקום לאנטי-תזה, זה יוצר אנדרלמוסיה בלבד.
במתח שבין דברי ה' ''והייתם קדושים'' לטענת קרח ''כל העדה כולם קדושים'' – מוצא אני את עצמי מתלבט; לא מה 'נכון' יותר, אלא מה פועל יותר? איזה מסר מסוכן פחות? אדם המצייר את הקדושה כמשאת נפש בלתי מושגת עלול להישאר עקר, ולעומתו - המכיר בקדושה האינהרנטית בו – עלול להיוותר נטול כל מתח יצירתי דתי. איזו עמדה מפחידה יותר?
מפורסמים דברי האר''י ז''ל שאמר ''לעתיד לבא הלכה כקרח'' – אולי תקווה לזמן שלא יהיה צורך במנהיגים נערצים, "ולא ילמדו איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם'' (ירמיהו לא-33). אולי זו ציפייה לזמן שלא יהיה צורך בדת, אבל ניתן להציע אפשרות נוספת: קרח הוא האדם הראשון שבצורה ישירה חולק על הנהגת משה. בכך הוא מניח את היסודות לאפשרות של עם בלי כיוון אחד בלבד, לתרבות בה תיתכנה מחלוקות. משה לא טיפל טוב במרד הזה, כיוון שהרגיש מאוים ולא ידע שהנהגתו איתנה דייה בכדי לאפשר גם מחלוקות והתמרדויות. נכון שאין מנהיג כמשה המגן על עמו כאשר ה' רוצה להשמידם, ואין מי שבמתבטא כמוהו ברהיטות בספר דברים, אך להיות בדיאלוג עם החולקים עליו – קשה לו.
במקום לראות את קרח כמי שרוצה לערער לא רק על הנהגתו, אלא גם על כל מה שבנה, וכמי שרוצה להוביל לכיוון אחר ומנוגד - יכול היה משה לראות את קרח כמציע אלטרנטיבות. בדרך - כלל מורדים מציבים את דרכם כאמת היחידה, במקום להציב אותה כאלטרנטיבה אפשרית. בכך הם דווקא מחלישים את טענתם, כי בשוללם אפשרות לחלוק עליהם הם שוללים את זכותם שלהם לחלוק על המשטר הנוכחי.
כך לוחמי צדק נלחמים בשם הצדק, כאילו שישנו רק ''צדק'' אחד, ובנוסף הם שוללים את האפשרות להתנגד בשם ערכים נוספים, דוגמת חמלה, צדקה, תבונה. ואז, כמו בפרשה שלנו, נוצר מצב של 'סכום אפס'.
כשכותב האר''י ז''ל שלעתיד לבוא הלכה כקרח – אין זה בהכרח ניצחון על דרכו של משה, אלא חלום על חברה בה יתקיים חזונו של קרח ליד תורתו של משה.
לאחר כמה שנות לימוד בישיבה די רגילה, גיליתי את ספרו של רבי מרדכי ליינר (תחילת המאה ה19) וגדולה הייתה הפתעתי כשנתקלתי בפירושיו לפרשיות שבהם חשבתי שהקווים ברורים. אחת מהנחות היסוד שלו, בהם הוא שותף למפרשים רבים, היא שהיות וברור שאין התורה מספרת (או יכולה לספר) את כל אשר קרה, ניתן להניח שמה שכן סופר, נבחר בשביל ללמדנו. והיות ואל לה לתורה לספר את אשר אנחנו ממילא יודעים, עלינו לטרוח להתעמק באופי כל הגיבורים והסיפורים, כי גם מהחוטאים ניתן ללמוד הרבה. עלינו לוותר על חיפוש מוסר - השכל או מסר פשוט, ולהניח שבספר שנכתב על - ידי אלוקים, יתקיימו אמיתות סותרות זה ליד זה. גם בפרשת קרח נפגוש מלחמה אידיאולוגית בה לכל צד יש אמת, הרי קרח ואנשיו הם ''נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם"! דורות אחר – כך, אנחנו מוצאים בספר תהלים אחד - עשר מזמורים שמיוחסים לבני - קרח, סביר להניח שאילו היה קרח נתפס כרשע גרידא, לא היו צאצאיו קוראים לעצמם בשמו.
אכן ידוע שהתנ"ך מכיל אידיאולוגיות שונות וסותרות שמקיימות דיאלוג ביניהם.
מרד במשטר טוטליטארי הוא בלתי נמנע, זה דבר שאמור לקרות ורצוי שיקרה, גם אם שלטון זה קיבל מינוי מה' עצמו. פרשת קרח חריגה בסיפורי המדבר, בהיותה לא מתוארכת כלל ובהיות הסיפור אל - זמני. סיפור ההתקוממות היה חלק בלתי נפרד ממסע המדבר ולכן, במקום להשתיקו, התורה מספרת את הסיפור בפרוטרוט.
טיפולו של משה כנגד המרד היה גרוע. נראה שבמקום לפתור בדרכי נועם, כפי שאכן נעשה בסוף, לאחר שמתו אלפים - משה מבקש עימות חזיתי: הוא זה שמציע את המבחן באש ומבקש שתפתח האדמה את פיה. בשבוע שעבר, בפרשת המרגלים, אלוקים מגיב באלימות לעלבון מחוסר - האמון של עמו בו, כאשר חש נבגד על - ידיהם, ומשה הוא המרגיע אותו לבל ישמיד את עמו.
בפרשתנו משה הוא הנפגע עד עמקי נשמתו - ''לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם'' הוא זועק, ואלוקים נותן לו גיבוי מלא במקום להרגיע אותו (אפשר להשוות לעומת זאת לדברי ה' לשמואל - ''לא אותך מאסו כי אותי'' - שמואל ב' פרק 8).
בסופו של דבר, המבחן באש איננו אפקטיבי, ובני ישראל לא משתכנעים וטוענים כנגד משה ואהרן ''אתם המיתם את עם ה'". בסוף, משה ואהרן מצילים את העם ומשיבים לעצמם קצת מהאמון של העם בהם. בסוף אלוהים מציע פתרון פרחוני לסכסוך, ואנו נשארים תמהים מדוע אי - אפשר היה להציע זאת לכתחילה?
מרד, גם כאשר הוא נעשה ממניעים של רווח אישי, תמיד נעשה בשם ערכים נעלים, בשם חירות. האישי הוא הפוליטי, ודברי משה למחנה קרח: ''רב לכם בני לוי... המעט מכם כי הבדיל אלוהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבוד את עבודת משכן ה' ולעמוד לפני העדה לשרתם'' – אינם רלוונטיים לנושא. האם משה ומעשיו אמורים להיות מעל לביקורת, רק בזכות היותו מצווה מאת ה'? האם ציוויי ה' לא אמורים להיות נתונים לביקורת? ייקח הרבה מאות שנים עד שיקומו אנשים בשם ''חז''ל'' שיבקרו את דברי התורה, בצורות גלויות וסמויות. הם גם מבקרים את דברי משה אלו לאנשי קרח ''ברב בישר – ברב בישרוהו'' (סוטה יג.') – אותו הביטוי שאמר משה ''רב לכם בני לוי'' – נאמר לו ע''י ה' ''רב לך, אל תוסף דבר אלי בדבר הזה'', כשהתחנן משה להיכנס לארץ.
לא זו בלבד שגם למשה, כמו לאנשי קרח, ייתכנו מניעים אישיים, אלא יתרה מכך, איך אפשר לומר לאדם המבקש קירבת ה', גם אם בצורת כהונה, ''רב לך'' – תסתפק במה שיש לך? זה כל - כך רע לרצות להיות כהן הנכנס לפני - ולפנים? גם משה מתבשר באותו מטבע לשון: רב לך, אתה לא תתעלה להיכנס לארץ.
יתרה מזאת. ניתן להבין את המרד של קרח כמרד נגד דת ממוסדת. העובדה שבמרכז עבודת ה' עמד המשכן, יצרה דת בה רוב העם משתתפים בצורה סבילה דרך עבודת הכהנים, כאשר הם קרובים פחות לאל. קרח חזה מראש את הדקדנטיות והריקבון שעשויים להשתרש בדת הבנויה כך.
עמנואל לווינס כותב ש''ריטואליות יהודית מהווה מתודה ודיסציפלינה למוסריות שלה'', בדומה לו האנתרופולוגית מרי דוגלס בספרה 'טהרה וסכנה' חולקת על הוגים שרוצים להבחין בין הדת הריטואלית של הכוהנים - המשפטנים שקידשו את העשייה המוחצנת, לבין האידיאלים המוסריים של הנביאים, וטוענת בתוקף ש ''זו טעות להניח שתיתכן דת שכולה פנים בלי כללים, בלי ליטורגיה, בלי מסמנים חיצוניים של מצבים פנימיים''. אבל גם אם עמדתם נכונה, והריטואלים והחוקים משרתים מטרות נעלות ומאפשרים להתקרב לאל, בכל - זאת חובה על כל דור - ודור להתעמת עם גבולות אלו. קריאת התיגר של אנשי קרח איננה בהכרח על עצם הצורך בחוקים וגדרות, כי - אם על היותם לא גמישים דיים.
ישנו ויכוח בין חוקרי חסידות האם הספר ''מי - השילוח'' מביע עמדות אנטי - נומיאניים, נגד מושג החוק בכלל, או שהוא כיוון רדיקלי שכן מקבל את ההכרח של חוק וחוקים. בין - כך ובין - כך, חוקים הם מסוכנים לא פחות מאשר היעדרם, והגדרות שמגנים עלינו עשויים לא פחות לסגור עלינו. הגבול שמציב משה בציטוט הנ''ל גם מונע ממנו עצמו כניסה לארץ. זה טרגי שלפעמים, מתוך דאגה על גבולות הכרחיים, אנחנו מאבדים גם את המפתח שיאפשר לנו להרפות כשצריך. לעולם אסור לומר ''רב לך'' בנוגע לקודש: בקשת הקדושה היא הקודש. וזה, בעצם, מה שטען קרח בדבריו אל משה בתחילת הפרשה ''כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על עדת ה'?''.
פרופסור ישעיהו ליבוביץ כותב שדברי קרח מנוגדים לדברי ה' בסוף הפרק הקודם שמצווים ''והייתם קדושים לאלוהיכם'', ומסביר שקדושה הינה דבר שניתן רק לשאוף אליה, אף פעם אין אנחנו ''קדושים'', שכן גישה כזו מולידה שלוות נפש - אם לא יהירות. אך לדעתי אין זאת מן ההכרח;
יש אנשים שכאשר ישמעו את הציווי ''והייתם קדושים'' - יראו את הקדושה כדבר מהם והלאה, כל - כך רחוק מהם, עד היותו בלתי מושג להם בכלל. הם זקוקים לדעת שכבר יש בהם 'את זה'. וכך החוזה מלובלין (מנהיג חסידי, תחילת המאה ה19), בדומה למורים חסידיים אחרים, העריץ את קרח בקוראו לו ''הסבא'', ואמר: ''אילו חייתי בזמנו של קרח – הייתי מצטרף אליו''.
מורים גדולים – ומי לנו גדול ממשה – לא פחות משהם נותנים השראה, הם עלולים להוליד באנשים ייאוש - ''איפה הם ואיפה אני'', ולהשאיר אנשים כמעריצים ואוהדים במקום לדרבן אותם להיות שחקנים בעצמם. סביר להניח שמשה השפיע כך על חלק מהעם שרק ''הביטו אחרי משה'' (שמות לג'-8). לעומת זאת, קרח לא רק אמר ''כי כל העדה כולם קדושים'', אלא באמת האמין בזה וכשאנשים פגשו אותו הם ידעו שגם הם 'קדושים' ובתוכם ה'.
חמישים ומאתיים מקריבי הקטורת אשר נאכלו על - ידי ה''אש שיצאה מאת ה'", בדומה לנדב ואביהו, בני אהרון שמתו גם הם בידי אש שיצאה מאת ה' – קרח והאדם אשר לו, לא מתו אלא "פתחה הארץ את פיה ותבלע אותם... וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה''. בשפה של מיתוס – הם חיים שם עדיין, וכך מסופר לנו באגדות שונות שקרח ובניו אכן המשיכו לחיות.
בפרקי דרבי אליעזר מסופר שכאשר יונה ירד לירכתי שאול – הוא פגש את קרח ובניו ליד אבן השתייה, במקום המקדש. זו הדרך בה מספר לנו המדרש שהמסר של קרח היה אמיתי ונצחי, ועל - כן הוא נגנז, כי קרח הקדים את זמנו.
לאחר מותם, נצטווה משה להרים ''את המחתות מבין האש...כי קדשו. את מחתות החוטאים האלה בנפשותם... כי הקריבום לפני ה' ויקדשו''. ממנטו - מורי לזה שגם ה' מודה שבמרד של אנשי קרח אכן היה קודש.
בפרשה הבאה מסופר על מצוות פרה - אדומה, החוק האולטימטיבי, אשר אפרו "מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים", אשר היא סמל לכל שיטה, חוק ודת אשר עלולים להוביל ל 'כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפיל'. ישנם אנשים שבלי דת היו שפלים יותר, ויש אשר החוקים מונעים מהם להתרומם הרבה יותר. היטיב לבטא זאת דוסטויבסקי בפרק המפורסם על "האינקוויזיטור הגדול' בספרו ''אחים קרמאזוב'', בה האינקוויזיטור מבקר את ישו, על אשר חפץ לרומם עשרת - אלפים ולא חש למיליונים שזקוקים לדת אשר תתן להם זיק של תקווה.
עמדת הרמב''ם, שכותב בהקדמתו ל'מורה' אולי בעצם לא רחוקה מזה: בסיכומו של דבר, אני האיש אשר, אם לא ימצא תחבולה ללמד אלא בכך שיעשה את המתאים לאיש אחד מעולה ואינו מתאים לעשרת אלפים בורים, הריני מעדיף לומר זאת לו לבדו ואיני חש אל הגנאי של אותו עם רב, ואשים ליבי לחלץ אותו יחיד מעולה''. אמנם עם זהירות רבה, ורק באין ברירה, ובכל זאת, הרמב''ם חש לעזרת המעולה הבודד, למרות הסכנה לרבים הבורים.
חייבים להיות חשדנים מאד כלפי האנשים המתנגדים למורדים בתוספת אמירות של ''זו דרך ליחידים, לא לרבים'', ''הזמן לא בשל'' וכדומה. שומרי סף יודעים לנטרל התנגדות. משה נלחם בחירוף נפש נגד קרח, ואילו אלוהים – שימר את סיפור המרד לדורות שיהיה ''זיכרון לבני ישראל''. לזכותו של קרח ועדתו יאמר, שהם מרדו בשם כל העדה – ''כי כל העדה כולם קדושים'', ולא ניאותו לדברי הפיוס של משה כשפנה אליהם בשם ''בני לוי'', כאליטה. כמו רוב המהפכות בעולם שנעשו על - ידי אליטה למען הפרולטריון, למען כל האנושות, כך גם קרח נלחם למען כולם.
אבל אולי מרד קרח באמת היה בוסר, באמת הקדים את זמנו. אולי דור שזה עתה קיבל תורה היה זקוק לחוק, למשפט, לתרבות, לפני מהפכה. מהפכה טרם זמנה, בטרם נתמסד הדבר נגדו מורדים, היא פחות מחסרת תועלת - היא הרסנית בגלל שעדיין אין מה להרוס, על - כן היא הורסת את עצמה. אני שומע את משה מזדעק נגד טענות קרח ''הרי אתה יודע שיש מעלה ומטה, קרוב ורחוק, תרבות גבוהה ותרבות נמוכה, יש הרי הבדל בינך ובין שאר העם שהרי אתה בן - אליטת לויים שאולי השכיל לרכוש תרבות עוד טרם יצא ממצרים, אך המון העם בקושי למדו חוק ומשפט מהם. אתה יודע את מעלותך – מה זה האמירה הזו של ''כל העדה'', כאילו כולם גוש אחד?!?".ובמילים אחרות - זה אמנם מאוד שוויוני ומכבד, אך מצייר את המציאות לפי הפוטנציאל ולא לפי המציאות. ובלי תזה – אין (עדיין) מקום לאנטי-תזה, זה יוצר אנדרלמוסיה בלבד.
במתח שבין דברי ה' ''והייתם קדושים'' לטענת קרח ''כל העדה כולם קדושים'' – מוצא אני את עצמי מתלבט; לא מה 'נכון' יותר, אלא מה פועל יותר? איזה מסר מסוכן פחות? אדם המצייר את הקדושה כמשאת נפש בלתי מושגת עלול להישאר עקר, ולעומתו - המכיר בקדושה האינהרנטית בו – עלול להיוותר נטול כל מתח יצירתי דתי. איזו עמדה מפחידה יותר?
מפורסמים דברי האר''י ז''ל שאמר ''לעתיד לבא הלכה כקרח'' – אולי תקווה לזמן שלא יהיה צורך במנהיגים נערצים, "ולא ילמדו איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם'' (ירמיהו לא-33). אולי זו ציפייה לזמן שלא יהיה צורך בדת, אבל ניתן להציע אפשרות נוספת: קרח הוא האדם הראשון שבצורה ישירה חולק על הנהגת משה. בכך הוא מניח את היסודות לאפשרות של עם בלי כיוון אחד בלבד, לתרבות בה תיתכנה מחלוקות. משה לא טיפל טוב במרד הזה, כיוון שהרגיש מאוים ולא ידע שהנהגתו איתנה דייה בכדי לאפשר גם מחלוקות והתמרדויות. נכון שאין מנהיג כמשה המגן על עמו כאשר ה' רוצה להשמידם, ואין מי שבמתבטא כמוהו ברהיטות בספר דברים, אך להיות בדיאלוג עם החולקים עליו – קשה לו.
במקום לראות את קרח כמי שרוצה לערער לא רק על הנהגתו, אלא גם על כל מה שבנה, וכמי שרוצה להוביל לכיוון אחר ומנוגד - יכול היה משה לראות את קרח כמציע אלטרנטיבות. בדרך - כלל מורדים מציבים את דרכם כאמת היחידה, במקום להציב אותה כאלטרנטיבה אפשרית. בכך הם דווקא מחלישים את טענתם, כי בשוללם אפשרות לחלוק עליהם הם שוללים את זכותם שלהם לחלוק על המשטר הנוכחי.
כך לוחמי צדק נלחמים בשם הצדק, כאילו שישנו רק ''צדק'' אחד, ובנוסף הם שוללים את האפשרות להתנגד בשם ערכים נוספים, דוגמת חמלה, צדקה, תבונה. ואז, כמו בפרשה שלנו, נוצר מצב של 'סכום אפס'.
כשכותב האר''י ז''ל שלעתיד לבוא הלכה כקרח – אין זה בהכרח ניצחון על דרכו של משה, אלא חלום על חברה בה יתקיים חזונו של קרח ליד תורתו של משה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה