הייתי בערך בת עשרים כשסבתא שלי נפטרה. הרבה תמונות קשות זכורות לי מימיה האחרונים. בתמונה אחת אני רואה את סבתא שלי, אשה שמנה וזקנה שכבר בקושי הולכת, נצמדת למשקוף הדלת וצועקת: 'אני מתה, אני מתה, אני לא רוצה למות'. ימים רבים, במעין טקס קבוע, חזרה על עצמה תמונה זו, בסופם היא מתה.
פרשת 'חקת' היא פרשה של מוות, היא פותחת בטומאת מת, המטוהרת על ידי הזאת עפר פרה אדומה, היא ממשיכה בעונש שקבלו משה ואהרון: "יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם". (כ, יב) ובמהלכה אנו נפרדים משניים ממנהיגי המדבר – מרים ואהרון.
מפתיע תמיד לגלות כמה אנחנו מנסים לחמוק ממחשבות ומשיחות על המוות, למרות שהוא הדבר הוודאי היחיד בחיינו. המוות הוא שם, כלומר – כאן. ההשלמה עם המוות והבנת משמעותו (לכל אחד בדרכו), היא המפתח לבחירות שאנו עושים בחיים ועל כן נדמה לי שהפחד שלנו לחשוב על המוות, מעיד דווקא על חוסר הנכונות שלנו להתייחס ברצינות לחיים, להתחייב לחיים – למצות אותם, להנות מהם, לתת ולקבל אהבה. הכחשת המוות היא כלי להכחשת החיים.
עם השנים אני לומדת לא לשפוט את סבתא שלי על חרדת המוות שאחזה בה – לא אדון את סבתי עד שאגיע למקומה. מסיבה זו בדיוק אני גם נוטה להתייחס בספקנות לאנשים שכותבים דברים נחרצים בשאלת ההתמודדות הנכונה עם המוות, ברגע הכתיבה הכותב עדיין לא חווה את המוות ולרוב אפילו לא את הדרך המודעת אליו. איני יודעת איך אקבל את פני מותי ואיך הוא יקבל את פני. אני חושבת שחשוב להתבונן במוות, להקשיב וללמוד מאנשים הנמצאים על סיפו. לי חשוב גם להתפלל. התפילה שלי היום היא ללמוד למות כמו מרים.
בעקבות הפרשה שלנו, אני מתבוננת בסקרנות בתיאורי מותם של מנהיגים: אהרון שמת בהר ההר במעמד טקסי מרשים – כיאה לרב הכהנים - אך גם בשקט מעורר כבוד האופייני לו. כל בית ישראל בכו אותו שלושים יום (כ, כב-כט).
משה, לעומתו, לא מקבל בהשלמה את מועד מותו והוא מתחנן לאלוהים שיתן לו ארכה. משה גם שב ומאשים את העם במותו המוקדם. אני נזכרת במוות המסוכסך ומעורר החמלה של דוד, בעודו מתחמם בחיק נערה בתולה וסביבו רחש מזימות שלטון. אני נזכרת באשה השונמית התובעת מאלישע שיחיה את בנה המת ואני שואלת את עצמי עד מתי ולאן מוליכים את כאב פרידה. לבי וחרדותי עם השונמית ועם חוסר התכלית שבהתנהגותה. אהבתי לשונמית מזכירה לי כמה יהירות וטיפשות יש בנסיון לשפוט ושצריך רק להתבונן.
אני חוזרת להתבונן במותה של מרים: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן". (במדבר כ, א-ב). חז"ל בחרו לדרוש, דרשה מתבקשת, של סמיכות הפרשיות שבין מותה של מרים למחסור במים (תוספתא סוטה יא א):
פרשת 'חקת' היא פרשה של מוות, היא פותחת בטומאת מת, המטוהרת על ידי הזאת עפר פרה אדומה, היא ממשיכה בעונש שקבלו משה ואהרון: "יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם". (כ, יב) ובמהלכה אנו נפרדים משניים ממנהיגי המדבר – מרים ואהרון.
מפתיע תמיד לגלות כמה אנחנו מנסים לחמוק ממחשבות ומשיחות על המוות, למרות שהוא הדבר הוודאי היחיד בחיינו. המוות הוא שם, כלומר – כאן. ההשלמה עם המוות והבנת משמעותו (לכל אחד בדרכו), היא המפתח לבחירות שאנו עושים בחיים ועל כן נדמה לי שהפחד שלנו לחשוב על המוות, מעיד דווקא על חוסר הנכונות שלנו להתייחס ברצינות לחיים, להתחייב לחיים – למצות אותם, להנות מהם, לתת ולקבל אהבה. הכחשת המוות היא כלי להכחשת החיים.
עם השנים אני לומדת לא לשפוט את סבתא שלי על חרדת המוות שאחזה בה – לא אדון את סבתי עד שאגיע למקומה. מסיבה זו בדיוק אני גם נוטה להתייחס בספקנות לאנשים שכותבים דברים נחרצים בשאלת ההתמודדות הנכונה עם המוות, ברגע הכתיבה הכותב עדיין לא חווה את המוות ולרוב אפילו לא את הדרך המודעת אליו. איני יודעת איך אקבל את פני מותי ואיך הוא יקבל את פני. אני חושבת שחשוב להתבונן במוות, להקשיב וללמוד מאנשים הנמצאים על סיפו. לי חשוב גם להתפלל. התפילה שלי היום היא ללמוד למות כמו מרים.
בעקבות הפרשה שלנו, אני מתבוננת בסקרנות בתיאורי מותם של מנהיגים: אהרון שמת בהר ההר במעמד טקסי מרשים – כיאה לרב הכהנים - אך גם בשקט מעורר כבוד האופייני לו. כל בית ישראל בכו אותו שלושים יום (כ, כב-כט).
משה, לעומתו, לא מקבל בהשלמה את מועד מותו והוא מתחנן לאלוהים שיתן לו ארכה. משה גם שב ומאשים את העם במותו המוקדם. אני נזכרת במוות המסוכסך ומעורר החמלה של דוד, בעודו מתחמם בחיק נערה בתולה וסביבו רחש מזימות שלטון. אני נזכרת באשה השונמית התובעת מאלישע שיחיה את בנה המת ואני שואלת את עצמי עד מתי ולאן מוליכים את כאב פרידה. לבי וחרדותי עם השונמית ועם חוסר התכלית שבהתנהגותה. אהבתי לשונמית מזכירה לי כמה יהירות וטיפשות יש בנסיון לשפוט ושצריך רק להתבונן.
אני חוזרת להתבונן במותה של מרים: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן". (במדבר כ, א-ב). חז"ל בחרו לדרוש, דרשה מתבקשת, של סמיכות הפרשיות שבין מותה של מרים למחסור במים (תוספתא סוטה יא א):
כל זמן שהיתה מרים קיימת היתה באר מספקת את ישראל, משמתה מרים מהו אומר: "ותמת שם מרים... ולא היה מים לעדה" - שנסתלקה הבאר.
משהו בסיפור מותה של מרים מושך אותי לסיפור נשי אחר ורחוק, סיפור המתקיים גם הוא על הגבול שבין החיים והמוות, סיפורה של הגר. פעמיים מגרש אברהם את הגר מביתו. בפעם הראשונה הגר בהריון עם ישמעאל – היא במצב של סף החיים ההופך מהר מאוד לסף המוות ולא בגלל סכנות הלידה, הגר בורחת למדבר כשהיא נטולת הגנה ואמצעי מחייה. המקום אליו ברחה הגר ובו גם זכתה להתגלות, מכונה 'באר לחי רואי' והוא ממוקם: 'בין קדש ובין ברד' (בראשית טז, טו). אנחנו מתקרבים לקדש. שתי נשים נמצאות שם, שתיהן קרובות כל-כך אל המוות, שתיהן נושאות בחובן באר.
לפעמים נדמה לי ש'באר לחי רואי' הוא שם של מקום סודי (כמעט כמו נבו) בו מתכנסות נשים 'מכושפות', גדולות מהחיים, נשים שיודעות לראות על אחרים ואת האחרים, נשים שמעניקות חיים, נשים של מים. והן חיות שם ומגדלות ילדים וגם מקבלות בשמחה גברים שבאים לבקר אותן (כמו יצחק למוד הסבל המסתובב סחור-סחור ליד 'באר לחי רואי'. תבדקו, הוא שם). והן גם מתות. מותן, כמו חייהן טבעי, טבעי. נטול טקסים, נטול חרדות, נטול האשמה, נטול תסכול. הוא פשוט שם.
שבת שלום
לפעמים נדמה לי ש'באר לחי רואי' הוא שם של מקום סודי (כמעט כמו נבו) בו מתכנסות נשים 'מכושפות', גדולות מהחיים, נשים שיודעות לראות על אחרים ואת האחרים, נשים שמעניקות חיים, נשים של מים. והן חיות שם ומגדלות ילדים וגם מקבלות בשמחה גברים שבאים לבקר אותן (כמו יצחק למוד הסבל המסתובב סחור-סחור ליד 'באר לחי רואי'. תבדקו, הוא שם). והן גם מתות. מותן, כמו חייהן טבעי, טבעי. נטול טקסים, נטול חרדות, נטול האשמה, נטול תסכול. הוא פשוט שם.
תראו את מרים, את האישה האמיצה הזו, שלא היה לה מושג שהיא אמיצה – תראו איך היא מתה. היא הלא הייתה יכולה להיות מתוסכלת על המון דברים: על העיריריות, על הבדידות (ואל תנסו להמתיק לה את הדין עם מדרשי חז"ל), על התפקיד המשני (לפעמים, כמו שראינו, היא הייתה מתוסכלת) אבל היא כנראה בעיקר הסכימה לקבל ולתת בפשטות: לחיות כמו מים ויום אחד למות. אף אחד לא ביכה את מותה של מרים. אף אחד לא האדיר את חייה. היא חיה, היא מתה, זה כל הסיפור.
אני רוצה ללמוד למות כמו מרים ואני יודעת שזה יבוא רק אם אלמד לחיות כמוה – נקי ופשוט, כמו מים. אני יודעת שיש לי עוד המון עבודה ואני לא יודעת אם יש לי זמן.
שבת שלום
