"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם.
יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם". [במדבר פרק ו, כג - כו]
ברכת הכהנים, החיבור אל השפע והזמנתו אל המציאות, הפכה לאורך הדורות מטבע לשון, תפילה מדויקת לרגעי מעבר, לזמנים מיוחדים..
לאותו רגע שלפני..
לפני הכניסה לכתה א'...
במכתב לבת הפוסעת במחוזות התוהו והכאב בפולין..
על הבמה.. בטקס הסיום של בית הספר התיכון..
בשער הבקו"ם.. לפני העלייה לאוטובוס בתחנת ההסעה של החיילים..
בשדה תעופה, כשהתרמילים זרוקים על הרצפה והם לפני הטיול הגדול..
לפני מבחן גדול.. ראיון עבודה.. תפקיד חדש..
בחדר ההמתנה לניתוח.. במקום בו המילים הבטלות נגמרות והתפילה מצויה..
בכל לילה לפני השינה..
יברכך ה' וישמרך..
והחוקים המדויקים המוטלים על הכהנים, לומר את הברכה במדויק, רק בלשון הקודש, בעמידה, פנים כנגד פנים ובקול רם.. אינם חלים כאן..
הכמיהה האנושית הפשוטה לברכה, לשמירה ולאור מצאה את דרכה אל הכלל והתנחלה בשפתינו ובאורח חיינו.
בית, משפחה, ליל שבת.. מנהג הוא שההורים מברכים את ילדיהם ב"בברכת הבנים".
והילדים, קטנים כגדולים, מרכינים את ראשם וזוכים לחיבוק פרטי מאבא, מאמא...
ידיים חמות מונחות על הראש, הפסוקים נאמרים, נשיקה על המצח.. שבת שלום..
רגע של תום.
ומנגינת הגעגוע... בבית הכנסת, ברכת הכהנים... החזן קורא והכהנים חוזרים אחריו.
.."מיד זוכר אני בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוצה לארץ בחגים, בשעה שהכהנים עומדים בדוכנם ומאריכים הרבה בניגונים נאים לברך את ישראל באהבה. כמה ניגונים ערבים יש לנו שם. אין לך כל חג וחג שאין ניגונו עימו, אם שלא"ף קראצי"ל [מין ניגון של ברכת כהנים ביום ראשון של שבועות שניעורים כל הלילה שלפניו, כאדם שמבקש לישון ומתגבר בקולו על השינה.] ואם מחולת המוות [ניגון עצוב ביום שמזכירין נשמות] ואם שאר ניגונים מתוקים וקדושים, שמעלים על הלב כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם וישראל בנוויהם...[ש"י עגנון, אלו ואלו].
רגעים של ברכה, זמן מקודש בו על הכהן לדייק בעבודתו, לשרת בקודש.
ושמו את שמי - לא הכוהנים מברכים את ישראל. המילה היוצאת מפיהם אין לה כוח של ברכה בשום מקום, אלא תפקידם לשום את שמי על ישראל ואני אברכם. תפקידם "להניח" את שם ה' על ישראל, למען יהיו ישראל מרכבה לשכינה... עליהם להטביע את השם הקדוש על כל יחסי ישראל, עליהם לבטא שישראל מצפים רק מאת ה' לכל ברכה ולכל שמירה, לכל התגלות ולכל כשרון, לכל שאת ולכל שלום... הכהן נועד להיות הכלי שבאמצעותו ייקרא שם ה' על ישראל והקהל העומד להתברך יקרא לו להיות כלי לברכה ואז יברכם ה' [הרב הירש].
הכהן משמש כאן, אולי, כסדרן באולם קולנוע חשוך, המחזיק בידו את הפנס ומראה לך את הדרך.. אל הכסא הפרטי שלך, אל המקום שלך.. והוא גם מזכיר לך שאם ברצונך למצוא את הדרך, עליך להיות מחובר למקור של אור.
הכהן, בהתאמנו על היכולת להיות כלי, פשוט ונקי, מלמד אותנו אורחות חיים, כך בפשטות, ללא הטפה ונאום, אלא על ידי פעולת השירות המדויקת, המבהירה שאין כאן כוח מאגי מיוחד של המברך, אין קסם וניצוצות. ישנה עבודה יומיומית של אימון הגוף והרוח.
"על הכתוב" והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" אמר הבעש"ט:
המנגן יפה הרי בשעה שהוא מנגן יש לו כמה פניות והוא מתפאר בקול נגינתו. לא כן הכלי שהוא מנגן בו: דומם הוא ואין בו שום פניה. וזהו פרוש כנגן המנגן: אם יכול המנגן לנגן בלי שום פניה ממש כמו הכלי, תהיה עליו יד ה'." [ אור הגנוז, בובר].
יברכך.. אברכם..הברכה מזמינה את האדם להפנות את מבטו כלפי מעלה, כלפי מקור השפע, להודות עליו, ואז לכוף ראשו ולהודות בו.. כגמישות הברך.. גמישות המאפשרת תנועה, מקיימת את יכולת ההליכה של האדם. וכן לטבול במימי הבריכה של הטוב, ומתוך הכרה זו יחזור השפע שוב ויתקיים בעולמו.
ישנה כאן תפיסה מעגלית המאמינה בריבוי הטוב בעולם ובריקוד המשותף של האדם ובוראו, לקיים מרחב זה של טוב.
יברכך ה' וישמרך - אומר הרמב"ן, כי הברכה היא מלמעלה והשמירה, שתשמור אותה. נפתח הפתח, ירד השפע אל חייו של האדם המייחל וכעת עליו להיות בתשומת לב, לשמור.
ואין זו שמירה מסוג זה הנאחז, אינו מרפה וחרד...
זו שמירה המספרת על איזון, על "זכור ושמור", על מקום המכיר ביסודות הסותרים ככאלו המכילים את המציאות באריגת שתי וערב, והם מבססים את הכלי, מאפשרים יציבות.
אדם מבקש מאלהיו ואלוהיו זקוק לשמירתו של האדם. ופניהם איש אל רעהו..
והפניה היא אישית, ייחודית.. אליך, לך, יברכך, ויחונך.
המברך והמתברך, יש להם פנים, יש להם שם ונוכחות ובתוך כך ישנה זרימה מתמשכת של חיבור למקור האינסוף .
יאר ה' פניו אליך - אור, חן ופנים.
פניו של מי מוארות? החן הנמצא בעיני המתבונן... ומשם העולם מאיר.
ההליכה בעולם, כשאתה בידיעה ברורה שאתה אינך מקור השפע אלא יש משהו גדול ממך, יש מציאות אשר אינה מובנת מאליה ואתה מתבונן בהשתאות, מקבל את הטוב בפליאה, דווקא זה מאפשר ליופי האדם, לחוויית היותו מבורך, להאיר במלא עוצמתה ואין הוא סנוור באמונה השגויה שכוחו ועוצם ידו עשו את החיל הזה. אנשים המסגלים לעצמם מבט זה של הכרת הטוב, פניהם מאירות וחן שרוי בסביבתם.
ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום – וכשמגיע זמן של ריחוק, של העדר פנים, ישנה ההבטחה לנשיאתם חזרה אליך, להחזרת הזהות והפנים אל הקשר ,אל האדם המרוחק ולהבטיח לו מציאות של שלום.
מונחת כאן האפשרות לתיקון ביחד עם הקריאה שלא לוותר על שלום בכל העולמות. לא להסתפק בהארת פנים בלא ברכה של שפע , או בברכה בלא הארת פנים אלא לחיות באמונה עמוקה בזכות ובטבע המציאות כמצב של הרמוניה ושלום.
ישא ה' פניו - אל השמים ממעל
וישם לך שלום - הכל בביתך [רמב"ן] חגיגה של היקום, חגיגה של ברכה ושלום, מתוך נראות, הדדיות ואחריות.
אז בעומדנו על המפתן, באותו רגע של פרידה, מאהוב, ומילד, ברגע זה בו יקירינו הינם לפני הקפיצה, פוסעים אל הלא נודע, ועולה בנו החרדה ועמה ההיצמדות. נעצור לרגע.. ניזכר.. ננשום עמוק.. נאפשר לנו חיבור למה שגדול מאתנו להיכנס פנימה ומשם נשמיע את מילות הברכה.. נקשיב היטב ונשמע את קולו של הטוב מצטרף לברכה.
"ואני אברכם".
ונאמר אמן.
דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם.
יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם". [במדבר פרק ו, כג - כו]
ברכת הכהנים, החיבור אל השפע והזמנתו אל המציאות, הפכה לאורך הדורות מטבע לשון, תפילה מדויקת לרגעי מעבר, לזמנים מיוחדים..
לאותו רגע שלפני..
לפני הכניסה לכתה א'...
במכתב לבת הפוסעת במחוזות התוהו והכאב בפולין..
על הבמה.. בטקס הסיום של בית הספר התיכון..
בשער הבקו"ם.. לפני העלייה לאוטובוס בתחנת ההסעה של החיילים..
בשדה תעופה, כשהתרמילים זרוקים על הרצפה והם לפני הטיול הגדול..
לפני מבחן גדול.. ראיון עבודה.. תפקיד חדש..
בחדר ההמתנה לניתוח.. במקום בו המילים הבטלות נגמרות והתפילה מצויה..
בכל לילה לפני השינה..
יברכך ה' וישמרך..
והחוקים המדויקים המוטלים על הכהנים, לומר את הברכה במדויק, רק בלשון הקודש, בעמידה, פנים כנגד פנים ובקול רם.. אינם חלים כאן..
הכמיהה האנושית הפשוטה לברכה, לשמירה ולאור מצאה את דרכה אל הכלל והתנחלה בשפתינו ובאורח חיינו.
בית, משפחה, ליל שבת.. מנהג הוא שההורים מברכים את ילדיהם ב"בברכת הבנים".
והילדים, קטנים כגדולים, מרכינים את ראשם וזוכים לחיבוק פרטי מאבא, מאמא...
ידיים חמות מונחות על הראש, הפסוקים נאמרים, נשיקה על המצח.. שבת שלום..
רגע של תום.
ומנגינת הגעגוע... בבית הכנסת, ברכת הכהנים... החזן קורא והכהנים חוזרים אחריו.
.."מיד זוכר אני בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוצה לארץ בחגים, בשעה שהכהנים עומדים בדוכנם ומאריכים הרבה בניגונים נאים לברך את ישראל באהבה. כמה ניגונים ערבים יש לנו שם. אין לך כל חג וחג שאין ניגונו עימו, אם שלא"ף קראצי"ל [מין ניגון של ברכת כהנים ביום ראשון של שבועות שניעורים כל הלילה שלפניו, כאדם שמבקש לישון ומתגבר בקולו על השינה.] ואם מחולת המוות [ניגון עצוב ביום שמזכירין נשמות] ואם שאר ניגונים מתוקים וקדושים, שמעלים על הלב כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם וישראל בנוויהם...[ש"י עגנון, אלו ואלו].
רגעים של ברכה, זמן מקודש בו על הכהן לדייק בעבודתו, לשרת בקודש.
ושמו את שמי - לא הכוהנים מברכים את ישראל. המילה היוצאת מפיהם אין לה כוח של ברכה בשום מקום, אלא תפקידם לשום את שמי על ישראל ואני אברכם. תפקידם "להניח" את שם ה' על ישראל, למען יהיו ישראל מרכבה לשכינה... עליהם להטביע את השם הקדוש על כל יחסי ישראל, עליהם לבטא שישראל מצפים רק מאת ה' לכל ברכה ולכל שמירה, לכל התגלות ולכל כשרון, לכל שאת ולכל שלום... הכהן נועד להיות הכלי שבאמצעותו ייקרא שם ה' על ישראל והקהל העומד להתברך יקרא לו להיות כלי לברכה ואז יברכם ה' [הרב הירש].
הכהן משמש כאן, אולי, כסדרן באולם קולנוע חשוך, המחזיק בידו את הפנס ומראה לך את הדרך.. אל הכסא הפרטי שלך, אל המקום שלך.. והוא גם מזכיר לך שאם ברצונך למצוא את הדרך, עליך להיות מחובר למקור של אור.
הכהן, בהתאמנו על היכולת להיות כלי, פשוט ונקי, מלמד אותנו אורחות חיים, כך בפשטות, ללא הטפה ונאום, אלא על ידי פעולת השירות המדויקת, המבהירה שאין כאן כוח מאגי מיוחד של המברך, אין קסם וניצוצות. ישנה עבודה יומיומית של אימון הגוף והרוח.
"על הכתוב" והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" אמר הבעש"ט:
המנגן יפה הרי בשעה שהוא מנגן יש לו כמה פניות והוא מתפאר בקול נגינתו. לא כן הכלי שהוא מנגן בו: דומם הוא ואין בו שום פניה. וזהו פרוש כנגן המנגן: אם יכול המנגן לנגן בלי שום פניה ממש כמו הכלי, תהיה עליו יד ה'." [ אור הגנוז, בובר].
יברכך.. אברכם..הברכה מזמינה את האדם להפנות את מבטו כלפי מעלה, כלפי מקור השפע, להודות עליו, ואז לכוף ראשו ולהודות בו.. כגמישות הברך.. גמישות המאפשרת תנועה, מקיימת את יכולת ההליכה של האדם. וכן לטבול במימי הבריכה של הטוב, ומתוך הכרה זו יחזור השפע שוב ויתקיים בעולמו.
ישנה כאן תפיסה מעגלית המאמינה בריבוי הטוב בעולם ובריקוד המשותף של האדם ובוראו, לקיים מרחב זה של טוב.
יברכך ה' וישמרך - אומר הרמב"ן, כי הברכה היא מלמעלה והשמירה, שתשמור אותה. נפתח הפתח, ירד השפע אל חייו של האדם המייחל וכעת עליו להיות בתשומת לב, לשמור.
ואין זו שמירה מסוג זה הנאחז, אינו מרפה וחרד...
זו שמירה המספרת על איזון, על "זכור ושמור", על מקום המכיר ביסודות הסותרים ככאלו המכילים את המציאות באריגת שתי וערב, והם מבססים את הכלי, מאפשרים יציבות.
אדם מבקש מאלהיו ואלוהיו זקוק לשמירתו של האדם. ופניהם איש אל רעהו..
והפניה היא אישית, ייחודית.. אליך, לך, יברכך, ויחונך.
המברך והמתברך, יש להם פנים, יש להם שם ונוכחות ובתוך כך ישנה זרימה מתמשכת של חיבור למקור האינסוף .
יאר ה' פניו אליך - אור, חן ופנים.
פניו של מי מוארות? החן הנמצא בעיני המתבונן... ומשם העולם מאיר.
ההליכה בעולם, כשאתה בידיעה ברורה שאתה אינך מקור השפע אלא יש משהו גדול ממך, יש מציאות אשר אינה מובנת מאליה ואתה מתבונן בהשתאות, מקבל את הטוב בפליאה, דווקא זה מאפשר ליופי האדם, לחוויית היותו מבורך, להאיר במלא עוצמתה ואין הוא סנוור באמונה השגויה שכוחו ועוצם ידו עשו את החיל הזה. אנשים המסגלים לעצמם מבט זה של הכרת הטוב, פניהם מאירות וחן שרוי בסביבתם.
ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום – וכשמגיע זמן של ריחוק, של העדר פנים, ישנה ההבטחה לנשיאתם חזרה אליך, להחזרת הזהות והפנים אל הקשר ,אל האדם המרוחק ולהבטיח לו מציאות של שלום.
מונחת כאן האפשרות לתיקון ביחד עם הקריאה שלא לוותר על שלום בכל העולמות. לא להסתפק בהארת פנים בלא ברכה של שפע , או בברכה בלא הארת פנים אלא לחיות באמונה עמוקה בזכות ובטבע המציאות כמצב של הרמוניה ושלום.
ישא ה' פניו - אל השמים ממעל
וישם לך שלום - הכל בביתך [רמב"ן] חגיגה של היקום, חגיגה של ברכה ושלום, מתוך נראות, הדדיות ואחריות.
אז בעומדנו על המפתן, באותו רגע של פרידה, מאהוב, ומילד, ברגע זה בו יקירינו הינם לפני הקפיצה, פוסעים אל הלא נודע, ועולה בנו החרדה ועמה ההיצמדות. נעצור לרגע.. ניזכר.. ננשום עמוק.. נאפשר לנו חיבור למה שגדול מאתנו להיכנס פנימה ומשם נשמיע את מילות הברכה.. נקשיב היטב ונשמע את קולו של הטוב מצטרף לברכה.
"ואני אברכם".
ונאמר אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה