יום רביעי, 30 בנובמבר 2011

על רחל ולאה שבנפש - פרשת ויצא / רחל אטון

סיפורי ראשית... האיש... האישה... האומה.  
סיפורים על אהבה וקנאה, על תחרות וכוח, על הבטחה וחיפוש זהות.
ספר בראשית מפגיש אותנו בכל פרשה עם רובד נוסף של ההבנה האנושית.
רבות נכתב על כך שכל אחד מהאבות מייצג מהות, יסוד.


אני רוצה לנסות ולקרוא היום את הפרשה כקריאה הרואה בדמויות הנשים, רחל ולאה, תיאור של חלקי הנפש שלנו, ואולי מכך גם בירור יסודות מהם נבנה העם.


יעקב אוהב את רחל אהבה גדולה.
"ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" [כ"ט, כ'].
אהבה שיש בה מאיכות הסערה, ההתמזגות, עד כדי שכחת הזמן החולף.
האם זו רחל? יעקב? המפגש ביניהם?
"ויהי בבוקר והנה לאה" [כ"ט, כ"ה].
אישה של בוקר הוא פגש. איכות אחרת, חדשה, נחשפה בפניו.
בוקר עכשיו והנה את לאה, אמש היית רחל.

לא לבן רימה אותי בחושך הליל.
זה תמיד כך יהיה. זו דרך תבל:
עכשיו את לאה ואמש היית רחל  [יהודה עמיחי]. 




 

יום רביעי, 23 בנובמבר 2011

הצחוק הפנימי של יצחק / צבי גילת - לפרשת תולדות תשע"ב

שלושה אבות לנו, אברהם יצחק ויעקב. זהותו של האחרון נוכחת בנו בבירור: אנחנו הרי קרויים "בני ישראל". האב הזה, שמהותו הראשונית, המאחזת את עיניו הכהות של אביו, מתוארת בפרשת השבוע, "תולדות". עקב את אחיו בלידתו, עקף אותו בדרך אל הבכורה, נאלץ להיאבק עם עצמו, עם חותנו, עם פחדיו ועקלקלותו, ובמאבק האחרון שלו זכה לשמו השני, שמנו שלנו, המציין את המטמורפוזה שעבר: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל" (בראשית ל'ב, כ"ח). אנחנו בניו, בני ישראל. 

הצחוק הפנימי של יצחק / צבי גילת לפרשת תולדות תשע"ב

שלושה אבות לנו, אברהם יצחק ויעקב. זהותו של האחרון נוכחת בנו בבירור: אנחנו הרי קרויים "בני ישראל". האב הזה, שמהותו הראשונית, המאחזת את עיניו הכהות של אביו, מתוארת בפרשת השבוע, "תולדות". עקב את אחיו בלידתו, עקף אותו בדרך אל הבכורה, נאלץ להיאבק עם עצמו, עם חותנו, עם פחדיו ועקלקלותו, ובמאבק האחרון שלו זכה לשמו השני, שמנו שלנו, המציין את המטמורפוזה שעבר: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל" (בראשית ל'ב, כ"ח). אנחנו בניו, בני ישראל.

גם האב הראשון נוכח בנו - הביטוי "אברהם אבינו" שגור על פינו כאילו היה שם משפחתו. הוא אבינו. ממנו קבלנו את ה"לך לך", את תחושת היעוד, את הברית. כשנכנס אברם בן תרח בברית עם הגבוה ממנו, זכה לה' נוספת לשמו המקורי. הוא היה לאב הרם שלנו.

זה שביניהם, יצחק, שמו ניתן לו עוד טרם לידתו, ולא שונה במהלך חייו. יצחק. מידה של ספקנות וגיחוך יש בשם הזה, המשקף את חוסר האמון של הוריו באפשרות לידתו ("ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בליבו: הלבן מאה שנה יוולד, ואם שרה הבת תשעים תלד?", בראשית י"ז, י"ז, "ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן..." בראשית י"ח, י"ב). אנחנו כמעט ולא משתמשים בביטוי "יצחק אבינו". אולי גם אנחנו ספקנים בנוכחותו כדמות - אב בתוכנו? הרי זה מה שאנחנו אומרים בסתר לבנו עליו: הוא פסיבי, קל לעבוד עליו, המסכן – הוא הרי פוסט - טראומטי. למה אפשר לצפות ממי שאביו כמעט שחט אותו עם המאכלת?

אני חושב שיצחק צוחק בליבו כשהוא שומע את הדברים הללו. לא דחוף לו שנשמע את הצחוק הזה. הצחוק שלו פנימי. וזה לא צחוק של ספקנות או ציניות. זה צחוק דומה לצחוקו של חכם זן. הוא את האמת יודע: הדרך שלו בחיים אולי ארוכה אפילו משל אביו ומשל בנו. היא לבטח עמוקה לא פחות, ואולי אף יותר. הוא את דמות האב, את הכיוון הפנימי שלו, גידל בכוחות עצמו.

יעקב יצא אל דרכו בעולם מצויד באהבת אמו ובברכת אביו. האב והאם קיימים בתוכו, גם בבדידותו ובקשיי התבגרותו, הם מעניקים לו כוח ובטחון בגדילתו כגבר.

אנחנו לא יודעים מי הייתה אמו של אברם, אבל אביו, ככיוון בחיים, קיים בו: במובן מסוים, הוא ממשיך דרכו. הרי תרח התחיל אל ה"לך לך" בצאתו מאור כשדים ארצה כנען ("ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו, ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם", בראשית י"א, ל'א). אברם ממשיך את מסעו של אביו.

ויצחק? אמו ואביו היו ספקנים מראש, אביו כמעט העלה אותו קרבן על מזבח אמונתו, אמו לא הייתה שם כדי להצילו. ההתבגרות שלו כרוכה בהתגברות על החוסר הזה, בדמות אב ואם (בקבלה מציין יצחק את מידת הגבורה). הוא לומד כי האב והאם שלו הם החיים עצמם, והוא לומד לקבל אותם. לקבל אותם באמונה.

הפרשה שלנו מתארת זאת היטב: שנת רעב בארץ, ויצחק, גר שגר בגרר, זורע חיטה. "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" (בראשית כ"ו, י"ב). הוא את שלו זורע, רק זורע, את היבול הוא מוצא. כאילו לא היה זה שלו. החיים, אלהים, הצמיחו. הוא מקבל את כוחם.

הוא חופר באר, רועי גרר גוזלים אותה ממנו. הוא לא נלחם, אבל הוא לא מתעלם מהמציאות ורואה אותה נכוחה: "ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עימו" (כ"ו, כ"א). הוא מאמין שהמציאות, האל, יזמנו לו מים. ואכן "ויחפור באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה" (כ"ו, י"ב). זו המציאות, צריך לקרוא לה בשם, לא להלחם בה. על הבאר הבאה, אכן, כבר לא רבים. "ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" (כ"ו, י"ג).

אחר כך באים אליו אבימלך ופיכול שר צבאו, ויש משהו מאיים בבואם, אבל יצחק לא נלחץ, גם לא חושב להילחם, הוא רק מעמיד את המציאות על דיוקה: "מדוע באתם אלי ואתם שונאים אותי ותשלחוני מאתכם" (כ"ו, כ"ח). ישיר וברור, מקבל את המצב. זה מה שיש.

תמיד תמהתי מדוע יצחק אינו מוכיח את יעקב ורבקה, אשתו האהובה, על ששיקרו אותו בפרשת הבכורה והברכה. אני חושב שיצחק, חרף עיניו, הכהות, ראה בעומק את מי הוא מברך (אם ברצונכם, ראו הפרשנות שלי לפרשה מהשנה הקודמת), אבל למה הוא לא אומר על כך מילה לרבקה? אולי משום שאינו רוצה לשבור את דמות האם ליעקב, אולי משום שהוא מקבל: זאת המציאות, זאת אשתו, אולי יש לה איזה ידע שלא ידוע לו ועוד יתברר לעתיד לבוא.

לאט לאט צומחת בו ההכרה שהוא מבורך. אביו לא בירך אותו. אבל הוא כבר מחזיק את יכולת הברכה. הוא יכול לברך את בניו.
אנחנו אומרים שאברהם הוא איש האמונה, אבל אולי המימוש המוחלט שלה, של האמונה הוא דווקא בבנו. אברהם, מאמין אקטיבי, נכון היה להקריב את בנו עליה. יצחק – יש מדרשים לא מעטים המספרים זאת – נותן את עצמו. זו לא פסיביות, זו קבלה. במעשה הזה הוא מאבד אמנם את הביטחון באביו ואימו, הדרוש לגדילתו, אבל הוא בורא לעצמו הורים גדולים מהם: החיים והאל. הוא מקבל אותם אליו.

אולי, כפי שיצחק מקבל אותם אליו, כך אנחנו צריכים ללמוד לקבל אותו אלינו.

שבת שלום!

יום רביעי, 16 בנובמבר 2011

יצחק אבינו - עליו השלום - לפרשת חיי שרה/ מרדכי בר אור


פרשת חיי שרה נפתחת במותה של שרה אמנו. חז"ל במדרשים שונים רואים סמיכות בין עקדת יצחק, הסיפור המסיים את פרשת 'וירא' למותה של שרה:

"כששב אברהם מהר המוריה בשלום, חרה אפו של סמאל, שראה שלא עלתה בידו תאוות לבו - לבטל קרבנו של אברהם. מה עשה? הלך ואמר לשרה: לא שמעת מה נעשה בעולם? אמרה לו - לא. אמר לה: לקח אברהם את יצחק בנך ושחטו, והקריבו על עולת מוקדה. התחילה בוכה ומיללת שלש בכיות כנגד שלש תקיעות, שלש יללות כנגד שלש יבבות ופרחה נשמתה ומתה (ילקוט שמעוני פרק כ"ג).


שרה מתה מרוב צער על סיפור העקידה.


הרבה עסקו בדמותו של אברהם סביב העקידה, גודל הניסיונות שעמדו לו לאברהם אבינו. סיפור העקידה יהפוך לסיפור יסוד בספר הזיכרונות היהודי. "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה - הוא יעננו" (מתוך סליחות לימים נוראים).


ואולם מעט מאוד ידוע לנו על עולמו של יצחק סביב העקידה. מה הרגיש בעלותו לקרבן? מול הקב"ה, מול אביו – אברהם, אמו – שרה? אנו יודעים בהמשך הדרך כי יצחק הוא איש מופנם, אינו יוצא מארץ ישראל, אוהב את עשו - כי ציד בפיו. בהמשך ימיו הוא יתעוור.


הדברים מחריפים לאור העובדה שהכתוב מציין את הליכתם יחד לקראת העקידה, "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו", לעומת השיבה "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע" – ויצחק היכן? יצחק נעלם. והוא ייעלם בכל ראשית פרשת חיי שרה, ואף לא מופיע בהלוויה של אמו.

רק לאחר שאליעזר, עבד אברהם, מוצא את רבקה ומביא אותה לכנען, רק אז מופיע יצחק ממקום היעלמו:
 "ויצחק בא מבא באר לחי רואי והוא יושב בארץ הנגב: ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים".
הביטוי "ויצחק בא מבא" אין לו אח ורע במקרא. על כך מעיר הרש"ר הירש ומוסיף פרשנות לביטוי מיוחד זה, וכך לשונו:

"בא מבא – ביטוי זה אינו חוזר עוד בכל המקרא. בא – מהיותו בא! עיקר הוראת 'בא' להגיע למקום אשר הלב נמשך אליו והוא חש בו הרגשת בית".
לדבריו, המושג 'לבוא' בעברית, אין משמעותו הבלעדית לבוא ממקום מסוים או להגיע למקום מסוים במישור הפיסי, "לבוא" משמעותו נגזרת מהמילה "בית", דהיינו לבוא לנקודה פנימית או לבוא מנקודה פנימית בנפש. הבאר אליו הלך יצחק אחר העקידה הוא מקום הנוגע בשורש נשמתו וכאבו.

מהו אותו באר לחי רואי?
בפרשת לך - לך (פרק ט"ז), שרה נותנת לאברהם את הגר שפחתה, בתקוה שתיבנה ממנה. עם הריונה של הגר, היא בזה לשרה גבירתה העקרה. שרה כועסת על אברהם ואחר יישור קו אתו נאמר: "ותעניה שרי ותברח מפניה". הגר בורחת אל עין מים ואז רואה אותה מלאך ה' ומבטיח לה בן:


"וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי-שָׁמַע יְהוָה אֶל-עָנְיֵךְ...  יג וַתִּקְרָא שֵׁם-יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי  כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי.  יד עַל-כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין-קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד".

ישנו באר בעולם, שבו אלוהים רואה אנשים בעניים, בכאבם, ושמא יש קשר בין כאב - 'עניך' ל'עין המים'. וכך, יצחק הולך אחר העקידה לאותו באר. מבקש הוא להיראות מחדש, תחושה של היעדר פנים. וכמו מילותיו של דוד בספר תהילים:


"שְׁמַע ה' קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי: לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ: אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי: כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי":

וזה עובר מעבר לכל איבה, לכל הבדל של דת, זו האנושיות בהתגלמותה. יצחק לא חזר עם אברהם מהר המוריה, לא השתתף בלוויית אמו, הלך הוא להתנחם באותה באר - שבו אדם מרגיש שהחי עולמים רואה אותו (*1).  ורק בזכות ההבראה בבארה של הגר, יכול הוא להקים לאיטו משפחה עם האישה שהביא לו אליעזר - רבקה. "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ".
יצחק משתקם בזכות הבאר ובזכות האהבה.

הפסוק הבא מפתיע מעט: "א וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה"...
מי זו קטורה זו? המדרש אומר:
אלא בשעה שנטל יצחק לרבקה, אמר יצחק נלך ונביא לאבי אישה, היא הגר היא קטורה, דברי רבי. ורבותינו אומרים אישה אחרת נטל. מה טעמו של רבי: היא הגר היא קטורה, שכתיב "ויצחק בא מבוא באר לחי רואי", אותה שכתיב בה "על כן קרא לבאר באר לחי רואי"...

לפי דברי רבי במדרש, קטורה היא הגר ויצחק ורבקה מביאים אותו לאברהם. יצחק מגלה את השפה של ריפוי הכאב, בזכות האהבה בחייו, ובזכות הבאר - הוא לוקח את אם הבאר – הגר, לאביו. שמא מבין יצחק, כי אף לאברהם אביו הזקן - יש פצע מהר המוריה. שגם הוא "ההולך הגדול", העברי הראשון, מגיע לאחרית ימיו עם כאב.

וסופה של פרשה מופלאה זו:
"ח וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו. ט וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה  אֶל-שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן-צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מַמְרֵא.  י הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר-קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי-חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ. יא וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם-בְּאֵר לַחַי רֹאִי". 
בפסוקים אלו של סוף הפרשה, מתומצת הסיפור כולו. אברהם זוכה לשיבה טובה, בגלל שיש תיקון. קטורה - היא הגר, הופכת לאשתו.

שיקומו של יצחק מאפשר תיקון מול ישמעאל, אותו בן שכה הכעיס את אמו שרה, ויחד הם בקבורה של אביהם המשותף.
ואחרי הלוויה, יתום מהוריו אך עם ברכת ה' עליו, מתיישב לו יצחק - בבאר לחי רואי.

      
_____________________________________________________

*1. מעניינת העובדה כי ישר אחר הפסקת העקידה נאמר " וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה. ישנה ראייה בהר המוריה, השונה מהראייה בבאר. יש ראייה המיטיבה עם אברהם (מוריה) וראייה במיטיבה עם יצחק (באר לחי רואי)
 


יום רביעי, 9 בנובמבר 2011

ולכאורה עסקנו בשלנו.. - לפרשת וארא / דני סגל

נחמה
מילים: רחל שפירא
לחן: נורית הירש
ולכאורה עסקנו בשלנו
רק בשלנו
בלי לבקש גדולות ונצורות.
שלווה מופרת
וכבר אחרת
ואין טעם לכסות
כי בפתח נכנסות -
התמורות.
מי שצמא לכל מחווה של חסד,
אוזנו תופסת -
איך הקריאות חוצות את הרחוב
שואל עדיין
שואל מאין
כן, מאין כוחות לשאוב.
זה בזו נביט
ונתמה שנית
אם ראינו נכונה
לפעמים אני
לפעמים אתה
כה זקוקים לנחמה.
מי שחווה את בערת הקיץ,
ליבו לבית
ופני הנוף ראי לחרדותיו.
את מי ישביע
את מי ירגיע
ועל מה יתפלל עד הסתיו.
זה בזו נביט...
ולכאורה עסקנו בשלנו
רק בשלנו
בלי לבקש גדולות ונצורות..


אחד היה אברהם. יחיד ומיוחד. כבר שבוע שני שאנחנו מתלווים אליו במסעו שהתחיל באור כשדים , וממשיך בנדודיו בארץ כנען.
ארבעה פתחים היו באוהלו של אברהם אבינו, מין מכניס אורחים תמידי כזה. שהשער אצלו פתוח לרווחה, ובפנים תמיד יש מישהו... כך גם מתחילה הפרשה:


א וַיֵּרָא אֵלָיו ה', בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם.  ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה.  ג וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ--אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ.  ד יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ.  ה וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ--כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם, עַל-עַבְדְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.  ו וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת--לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת.  ז וְאֶל-הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.  ח וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם; וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ.


הכול במהירת, בחפזון, שלא יחכו רגע אחד מיותר.
מספיק לראות את המקבילה אצל לוט, פרק אחד אחר כך כששוב באים שלשה אנשים, ושם כותבת התורה 'ויקם לקראתם' ולא 'וירץ', את ההבדל אנחנו שומעים בניואנסים הקטנים האלה (אאאוווףףף..., עוד הפעם אורחים..., ועוד באמצע הלילה...) הריצה, ההתלהבות חסרה שם, ובולטת מאוד כאן.
למה אהלו של אברהם פתוח לרווחה? מאיפה המוכנות הזאת, המסירות? הרצון הגדול להכניס כל אדם פנימה?


לך לך..
אברהם הוא נווד נצחי. חי חיים של לך לך כבר הרבה מאוד זמן.
מי שהיה בחוץ, זוכר טוב מאוד מה זה גם אחרי שהוא הקים בית. מי שהלך במדבר כחם היום, כשכבר יש לו אוהל, ישב יום יום בפתח, לראות אם אולי אנשים הולכים שם בדרך, ואם כן - להזמין אותם פנימה...


מאוד יפה לראות את הדברים בהמשך השיר של רחל שפירא.
יש בנו משהו שנטבע בנו כעם נודד, שאמור להאיר אצלנו שוב ושוב – דווקא אחרי שבנינו בית, גם את כל מה שקורה בחוץ...
מה שמאוד יפה בעיני, זה שרחל, שאין דבר כזה לעסוק רק בשלנו. תמיד ראוי, או רצוי, או שזה פשוט קורה, שאנחנו גם מפנים מבט החוצה.


*                                                        *


פרשת העקידה במילה
הנני.
מילים רבות נכתבו על העקידה, מילה אחת השנה דיברה אלי מאוד.
הנני – אבן שושן, מפרש מילולית: הנה אני.
במדרש טוענים את המילה במשמעות, אני כאן ומכון לכל משימה. מה שתגיד אעשה – במילים של רש"י 'כי היא ענייתן של חסידים, לשון ענוה הוא'. לשון ענוה – ביטול בפני מי שקורא לך.
מה שכל כך כואב, מורכב ומשמעותי בסיפור העקידה היא שהמילה הזאת מופיעה פעמיים.


א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.  ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים... ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.  ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה.


הנני, כך עונה אברהם לקב"ה וכך עונה אחר כך לבנו הקורא לו.
רק אנחנו כקוראים יודעים עד כמה יש סתירה עמוקה בין המסירות הגמורה של אברהם לבנו, לבין המסירות הגמורה לקב"ה. אנחנו יכולים לשמוע את נפשו של אברהם נעה ונמתחת בין 'הנני' אחד לשני, איך הוא רוצה בכל מאודו ובכל נפשו להיות לגמרי כאן, ולגמרי כאן – אך עמוק בפנים יודע שזה לא לגמרי אפשרי.
וחשבתי עלינו, על ה'הנני' ים השונים שיש בחיינו, שלעיתים קרובות אנחנו נקרעים ביניהם.

בית ומשפחה אל מול קריירה ועשייה בחוץ, תחום כזה או תחום אחר, ילדים, הורים, שלל מחויבויות ורצונות – ומשהו חזק בבטן שרוצה לומר 'הנני' להרבה דברים שונים ולהתעלם מזה שהם לא יכולים לחיות ביחד.
אולי מבט נוסף, על פרשת העקידה.


*                                                                      *


הרבה טוב, ושבת שלום,
דני.

יום רביעי, 2 בנובמבר 2011

פרשת לך לך : וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' / דוד ליברמן


(ו) וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ: (ז) וַיֵּרָא יהוה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוה הַנִּרְאֶה אֵלָיו: (ח) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יהוה:


מהי הקריאה בשם ה'? מה היה תוכנה?
הרמב"ן מפרש כך :


ויקרא בשם ה' - פירש אונקלוס שהתפלל שם, כמו קראתי שמך ה' מבור תחתיות (איכה ג', נ"ה):


הרמב"ן, החולק על אונקלוס ונסמך על מדרש בראשית רבה, מדבר על פרסומו של ה' בין הבריות. מפרש אחר, ר' עובדיה ספורנו ממשיך בקו זה ומבאר שישיבתו של אברהם בין בית אל ובין העי קשורה בקריאה בשם ה' –
"בין שתי עיירות גדולות למען ירבו הבאים לשמוע בקוראו בשם ה'".


לפי פירושים אלו מצטייר אברהם כמפיץ האמונה, מודל לכל מפיצי האמונה לדורותיהם, ואכן, פירוש זה לקריאה בשם ה', ששורשו במדרש רבה הוא חוליה נוספת בספור עלילות אברהם באותו מדרש. כזכור, אברהם מתואר שם כמי ששיבר את פסילי אביו, קידש את השם כשהושלך על ידי נמרוד הרשע, מלך אור-כשדים, וגייר אנשים רבים בחרן.


אני רוצה להלן להעמיק כיוון פרשני זה. לדעתי אין כוונת המקרא לתאר שליח חב"ד נמרץ, אלא לתאר אדם שיצר משהו מהותי, עמוק. אני סבור שאף המדרש מכוון לכך. כמורה דרך בכיוון זה ישמש הביטוי  – קריאה בשם. ביטוי זה מופיע במקרא במקרים נוספים. כך נאמר על בוני המגדל -  


וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ (בראשית י"א, ד')


בוני המגדל רצו לעשות שם לעצמם. לעומתם, שלמה בונה המקדש רצה לעשות שם לאלוהים, וכך הוא אומר בנאומו בעת חנוכת המקדש -
לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: (מלכים א', ח', כ"ט)


שמו של אלהים הוא ישות, מציאות, ממשות, הזקוקה לבית. ברוח זו יש לפרש את מילותיו של שלמה - וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: (שם, פסוק מ"ח) לא במובן של הבית עבורך, אלא הבית שהדייר בו הוא שמך.

ואכן גם מדברי בוני המגדל ברור שהשם אינו מושג מופשט אלא ממשות שיש ליצור אותה. יתכן שדווקא אנו, בני חברה בה ניתן מקום רב כל כך לבוני תדמית, לא נתקשה להבין את דבריהם וכוונתם של בוני המגדל. אבל האם אלוהים זקוק ליועצי תדמית? האם זה היה תפקידו של אברהם? של שלמה?


הבנה מעמיקה יותר של עניין זה תספק לנו שיחתם של אלוהים ומשה בסנה. יש לזכור את ההקשר – על פי הספור המקראי, התגלותו של אלוהים למשה באה לאחר דורות של שתיקה אלוהית ולמעשה של היעלמותו מהזירה. אלוהים לא היה בשואת מצרים, ארבעה דורות עברו מאז התגלה ליעקב ברדתו מצרימה (בראשית מ"ו, ד') והבטיח לו שיהיה עמו שם ושיעלהו משם. בינתיים קרה מה שקרה ודבר לא הפריע לפרעה לעשות כרצונו. המקרא מספר את הספור גם מהזירה האלוהית ולכן הוא יודע לומר שבאותם ימי חושך –


(כג) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: (כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב: (כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים: (שמות ב', כ"ג-כ"ה)


ואולם, השמיעה, הזכירה והידיעה האלוהית לא קיבלו עדיין ביטוי בעולמם של בני האדם. הפריצה האלוהית לזירת האדם באה במעמד הסנה. אלוהים בחר לו את האדם שיהיה סוכנו, מייצגו, ויבצע את רצונו. מי שקורא את השיחה המתמשכת בפרקים ג'-ד' יראה שמשה הצביע לפני אלוהים על קשיים עצומים במימוש התוכנית, ואלוהים נענה לו ופיתח את התוכנית הגולמית לפיה משה ילך אל פרעה ויוציא את ישראל ממצרים, למשהו מורכב הרבה יותר. אינני רוצה להידרש כאן לכל פרטי השיחה ההיא אלא לחוליה אחת בה שבעיני היא מהותית ביותר –
 
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם (שמות ג', י"ג).


לשאלה זו מגיב אלוהים בשלוש תגובות רצופות, שונות זו מזו. ריבוי התגובות מעיד שאין זו שאלה  טכנית. השאלה היא – כיצד אתה אלוהים מתכוון להיות נוכח בעולמם של בני האדם – בתודעתם, בהבנתם, כמו מה אתה רוצה להיתפס? ככוח מעין אלילי מצרים אבל חזק יותר? כישות רוחנית מופשטת? כידידם ומלוום של צאצאי האבות מאז ועד היום? כבורא השמים והארץ?

 

שאלה זו שאלו מאמינים מאז ועד היום ואלוהים לוקח אותה ברצינות רבה מאוד שכן זוהי שאלה שהתשובה לה תכונן את גילויו ונוכחותו בעולם. במקרה זה עונה אלוהים –

(יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה
וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:
(טו) וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יהוה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר:


אפשר לפרש את תגובתו בראשונה כמבטאת אי-רצון לעסוק ביצירת שם, אהיה-מי-שאהיה, אומר אלוהים, ובלבד שאגאל אתכם, אבל מיד אחר כך אומר אלוהים : תכונה זו , ההיות-עבורכם, היא שמי ומעתה אקרא  - 'אהיה'. ואז מוסיף לכך אלוהים גם את צורת ההווה המשנה את השם מ'אהיה' ל י.ה.ו.ה. וגם את הקונטקסט ההיסטורי – אלוהי אבותיכם. 


במקרים אחרים נתן אלוהים תשובות אחרות . אזכיר תשובה שונה מאוד –
כֹּה אָמַר הָאֵל יהוה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ (ישעיהו מ"ב, ה,)


ריבוי התשובות והצורך להתאימן למציאות הקונקרטית מסביר את תפקידו של אברהם, כמו גם של משה ושלמה. אנשי המקרא והמאמינים הגדולים בכל דור אינם מוטרדים כלל בשאלה האם אלוהים קיים. הוא קיים. השאלה הרלוונטית אינה פילוסופית אלא אקסיסטנציאלית - כיצד קיומו יפגוש את קיומם של בני האדם? כיצד חייהם יהיו מושפעים ממנו ? ה'שם' הוא המפתח לכך. שם משמעו

– יש לאלוהים נוכחות במציאות, האנשים יודעים כיצד לפנות אליו, כיצד לכונן קשר קבוע אליו, ובדרך זו הוא נוכח בחייהם. במהלך ההיסטוריה ניתנו לאלוהים שמות רבים. היו לו שמות שאפשרו לאדם היחיד פניה אליו בעת מצוקתו כמו למשל 'עוזר דלים' או 'רופא חולים' והיו לו שמות שאפשרו לעם לפנות אליו כמו 'אלוהינו ואלוהי אבותינו' ניתנו לו  שמות המאפשרים פניה בעת מלחמה כמו ' אלהי צבאות' וניתנו שמות של שלום כמו "ה' שלום" (שופטים ו,כד).


אברהם לא עסק רק בפרסום שמו של אלוהים , לא עסק רק בהצגתו בדרך הנאותה. הוא עשה משהו מהותי יותר – הוא יצר את הנוכחות האלוהית בעולמם של בני האדם.


שבת שלום!