(א) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: (ב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם: (ג) וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם: (ד) וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה ה' בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה' שְׁפָטִים: (ה) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת: (ו) וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר: (ז) וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל: (במדבר פרק לג)
... וַיִּסְעוּ ... וַיַּחֲנוּ ...
פרק אחד! מסכם, מתמצת, ארבעים שנה – דור המדבר!
מה חשוב לכל הרוחות לאלוהי הרוחות?
מה עלינו, עלי, לזכור?
את נקודת המוצא! את מלחמת האל באלי מצרים!
כיצד נדרוש כל תחנה כ'נקודת מפנה' בחיי העבדים היוצאים לחירות מפי החירות?!
מה קרה בכל מקום? מה קרה, ארע, בעת המסע? ומה קרה בחנייה? – השלם את החסר!
כתיבת קורות חיים / ויסלבה שימבורסקה, מתוך: 'סוף והתחלה', תרגום: רפי וייכרט
מַה נָּחוּץ?
נָחוּץ לִכְתֹּב בַּקָּשָׁה
וּלְצָרֵף לָהּ קוֹרוֹת חַיִּים.
לְלֹא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים
עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת.
תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים.
הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת
וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים.
מִכָּל הָאֲהָבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד,
וּמֵהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנּוֹלְדוּ.
זֶה שֶׁמַּכִּיר אוֹתְךָ חָשׁוּב יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁאַתָּה מַכִּיר.
טִיּוּלִים רַק בְּמִדָּה וּלְחוּץ לָאָרֶץ.
הִשְׁתַּיְּכוּת לְמָה אַךְ בְּלֹא הַלָּמָה.
צִיּוּנִים לְשֶׁבַח בְּלֹא הַנִּמּוּקִים.
כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ
וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק.
הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים וְצִפֳּרִים,
מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת.
מְחִיר וְלֹא עֶרֶךְ
כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן.
מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ
זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה.
לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה.
רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶּׁנִּשְׁמָע.
מַה נִּשְׁמָע?
נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר.
הגורל והמקרה
בפרשה קיצור תולדות הזמן - יוצאים ממצרים (עם כלי כסף, כלי זהב ושמלות בהשאלה מהמצרים!)
עוברים אי אלו אירועים בדרך, שם המקום רומז על האירוע! (נתעלם מפרטי הפרטים)
עלינו לכבוש את הארץ (לא נטרח לפרט),
עלינו לחלק את הארץ בגורל! (על מנת למנוע ויכוח, לתת למקריות לשלוט!)
לדאוג למשרתי הקודש הלווים במתן ערים לישיבה (במדבר לה', א' – ח'),
מכאן עובר הכתוב לתיאור מפורט של הצו להגדרת ערי מקלט ומפרט את הסיבות לקיומם של ערי מקלט.
ליציאה ממצרים מטרה, מעבר הירדן והכניסה לארץ כנען, וזו חייבה סדרה של פעולות – הורשה ונחלה, חלוקת הארץ – בגורל, חלוקת מח' ערים ללווים ללא נחלה. וציון ששה ערי מקלט במקרה!
מדוע משה משבית שמחות?
מדוע בהסבר על ערי המקלט לפתע ישנו פירוט והסבר, לשם מה יש להקים את ערי המקלט, מדוע לדעת משה יש להכיר בקיומם של רוצחים בקרב העם שלנו? כיצד ומדוע נוכל להעלות על הדעת שבני יוצאי מצרים ייקחו את נפש בני עמם?
האם (חלילה) הציווי לכיבוש הארץ יביא עימו את 'ההיתר' להריגה, האם זה הגורל המצפה לנוחלי הארץ?
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן: ...וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ:" (במדבר לג', נא', נד')
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן: וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה:" (במדבר לה', י' – יא')
דומה שחתימת ספר במדבר בתיאור המסעות וההגעה לארץ המובטחת בדגש חובת 'ערי מקלט' ובלשון וְהִקְרִיתֶם, במקרה!
מבטא 'הכרה במציאות' – 'הבטחה קשה', זו תהא המציאות! המקרה הוא גורל!?
צו ערי המקלט מחזיר אותנו לסיפורי בראשית, למעשה הנורא בו קין הרוצח את אחיו הבל, נענש בכך שהאדמה לא תיתן לו את מחייתו, יחויב בנדודים ולמעשה מקים את העיר
-e –מקום!
"כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא: הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי:... וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן: (יז) וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ: (בראשית ד', יב' – יז')
המדרש לפרשה מצרף את תיאור המסעות לשאלה אקטואלית – האם מותר לברוח בעת סכנה, האם מותר לחלל שבת בעת הבריחה?
ברם מהי השאלה, מדוע שיהיה אסור לברוח? מה יכול להיות מקור המחשבה שאסור לברוח, אלא נראה שמאז ומתמיד היו שהעלו את הטענה, הלכה למעשה, 'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון', כלומר היו פאסיביים! האל יעזור!
ומנגד יוצא מדרש זה ואומר היו ריאליים – פעלו:
וזה לשון המדרש: (תנחומא, נוסח בובר, פרשת מסעי סימן א')
"אלה מסעי בני ישראל" (במדבר לג', א'). ילמדנו רבינו מי שנרדף מן הגייס ומן הליסטין, מהו שיחלל את השבת?
כך שנו רבותינו מי שהיה נרדף מן הגייס ומן הליסטים, מחלל את השבת ומציל את נפשו, שכך אנו מוצאין בדוד, כשביקש שאול להורגו ברח מפניו וימלט.
אמרו רבותינו מעשה שבאו כתבים רעים מן המלכות לגדולי ציפורי, באו ושאלו את ר' אליעזר בן פרטא, אמרו לו: כתבים רעים באו לנו מן המלכות, מה אתה אומר נברח, והיה מתיירא לומר להם ברחו בשבת.
אמר להם, ולי אתם שואלים, לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד, ביעקב כתיב "ויברח יעקב" (הושע יב', יג'), במשה כתיב "ויברח משה מפני פרעה" (שמות ב', טו'), בדוד כתיב "ודוד ברח וימלט" (שמואל א' יט', יח'), ואומר "לך עמי בא בחדריך" וגו' (ישעיה כו', כ'), ומנין שפיקוח נפש דוחה את השבת? שנאמר "ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח', ה'), ולא שימות בהם.
וכתיב במילה "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב', ג'), ואפילו בשבת,
והלא דברים קל וחומר, ומה המילה שהיא אחת מרמ"ח איברים [של אדם], דוחה את השבת, כל גופו על אחת כמה וכמה.
אמר הקב"ה לישראל: בני היזהרו במצותי, ושמרו את התורה, כי כמה נסים ונפלאות עשיתי לכם מיום שיצאתם ממצרים, והפלתי את שונאיכם, והעברתי אתכם בים, והפלתי פחד ורעדה באויביכם, והשמדתי את האמורי וסיחון ועוג, וכל ארבעים שנה שהייתם במדבר, לא הנחתי אתכם שעה אחת, וכמה נחשים ועקרבים הרגתי לפניכם, שנאמר "המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב" (דברים ח', טו'). לכך אמר הקב"ה למשה, כתוב המסעות שנסעו ישראל במדבר, כדי שידעו כמה נסים עשיתי להם בכל מסע ומסע, מנין, ממה שקראו בענין "אלה מסעי בני ישראל" וגו' "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ".
מדרש זה מלמד שתיאור היציאה ממצרים בדרך ניסית אינו מבטיח שכך יהיה תמיד! הריאליה מחייבת לפעול, כך נהגו אבות האומה וכך עליכם לנהוג! אין לסמוך על הנס, יש להקים ערי מקלט, לעיתים יש לברוח!
לחדד ולדרוש - מה נוכל ללמוד מהמסעות?
ניעזר בדברי הרבי מגור – בעל ה'שפת אמת' - בשנת תרל"ב כותב:
"המסעות שנכתבו בתורה "מוצאיהם..." שיש מקומות שאין להם קיום רק ע"י שמתרחק האדם מהם, ככל עניני עולם הזה, שבטולם זה קיומם. כלומר נקודות החניה במסע מתארים את חובת ההתקדמות, להמשיך הלאה על ידי ביטול המקום שהיה!
ונקראו 'מסעות', שהמסע משם הוא המעלה, שעל ידי זה זכו להיות נזכר בתורה, ויש להם מקום ועי"ז עצמו מתוקנים להיות נקרא 'מקום' לעצמו." עצם הזיכרון נותן להם קיום, לזכור מה עברנו, כיצד המשכנו ללכת, מקום מלשון 'קום', ובפיסקה הבאה 'מהלך' – הליכה, הלכה.
ובשנת תרל"ה כותב:
"ויכתוב משה... מוצאיהם למסעיהם...", כי אלו המסעות היו בפרטות ענין המ"ט (49) שערי טומאה שיצאו מהם בכלל ביציאת מצרים ואח"כ תקנו בהמסעות בפרט (42). ועם ז' מסעות שחזרו הם מ"ט. וזה מעלה גדולה למשה רבנו עליו השלום, שחזר לבני ישראל כל תהלוכות הנהגתו מיציאת מצרים עד ביאתם לארץ. המעלה היא בכך שזוכרים את התחנות!
וכן צריך להיות לכל איש ישראל שנקרא מהלך וצריך לזכור בסוף כל מדרגותיו את כל אשר עבר עליו מהתחלת מהלכו.
וכן מצינו ביעקב אבינו עליו השלום "במקלי עברתי את הירדן הזה", וכל אשר עבר עליו באותן כ' שנה לא שכח מדרגה ראשונה ועל ידי זה בא להכנעה אמיתית":
דע/י מאין באת! ואולי נזכה להגיע לארץ בו אנו נכנעים, מכניעים את היצר, את האגו – נגיע לארץ 'כנען'.
נברר, מה עליך / עלינו לעשות?
אחתום בשני ציטוטים מדברי ברל –
א. מקורות לא אכזב / ברל כצנלסון / י"ד באב תרצ"ד – "דבר", 1934
שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו?
היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו. קלסר פנינו לא היה אז אלא העתקה של דורות עברו. ואילו הייתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?
השמרנות האפלה רוצה ליטול מאיתנו את כוח השכחה, והפסדו – מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב", אך לולא נשתמרו בזיכרון האנושיות דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא הייתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו בבערותנו, עבדי עולם.
דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב, ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש.
אם יש בחיי העם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו? השנה היהודית זרועה ימים, אשר אין כמותם לעומק בחיי כל עם. האם מעניינה או מתפקידה של תנועת הפועלים העברית לבזבז את הכוחות האצורים בהם?
וכן בשל קריאת 'פרשת מסעי' בימי בין המיצרים – בין יז' בתמוז לט' באב – מהי משמעות החורבן?
ב. 'חורבן ותלישות', ברל כצנלסון / י' באב תרצ"ד – "דבר", 1934
שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו.
אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון. אין להעלות על הדעת כי מדריכי נוער חלוצי, המחנכים אותו ל"חיי הגשמה", כלומר, למאמצי שחרור מן הגלות ותיקון הנגעים והמומים שחלו בנו בעקב החורבן – אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי - ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער.
מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה?
כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן?
לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.
אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לונו, לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את "ציון הלא תשאלי", וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש".
[...] האמנם תש כוחנו להיות ולהחיות את סמלינו, להעמיק בתוכנם, למלא אותם רוח הדור וצרכי הדור? האמנם אין אנו מסוגלים אלא להשתמש בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאין עימם אלא העתקה וחיקוי, והעיקר, הסכמה מן החוץ? האומנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים? על אותם מדריכי הנוער אשר בעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן אפשר אולי ללמד זכות בנוסח הידוע: סלח להם, כי אין הם יודעים מה שהם עושים. אבל על עצם העובדה, שבתוך תנועה כבירת תכנים ועמוקת רגשות אפשר שהדרכת הנוער תהא נתונה בידי מי שאין להם חוש לאוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים, לערכים תרבותיים – אין כפרה.
שבת שלום!
