שלושה אבות לנו, אברהם יצחק ויעקב. זהותו של האחרון נוכחת בנו בבירור: אנחנו הרי קרויים "בני ישראל". האב הזה, שמהותו הראשונית, המאחזת את עיניו הכהות של אביו, מתוארת בפרשת השבוע, "תולדות". עקב את אחיו בלידתו, עקף אותו בדרך אל הבכורה, נאלץ להיאבק עם עצמו, עם חותנו, עם פחדיו ועקלקלותו, ובמאבק האחרון שלו זכה לשמו השני, שמנו שלנו, המציין את המטמורפוזה שעבר: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל" (בראשית ל'ב, כ"ח). אנחנו בניו, בני ישראל.
גם האב הראשון נוכח בנו - הביטוי "אברהם אבינו" שגור על פינו כאילו היה שם משפחתו. הוא אבינו. ממנו קבלנו את ה"לך לך", את תחושת היעוד, את הברית. כשנכנס אברם בן תרח בברית עם הגבוה ממנו, זכה לה' נוספת לשמו המקורי. הוא היה לאב הרם שלנו.
זה שביניהם, יצחק, שמו ניתן לו עוד טרם לידתו, ולא שונה במהלך חייו. יצחק. מידה של ספקנות וגיחוך יש בשם הזה, המשקף את חוסר האמון של הוריו באפשרות לידתו ("ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בליבו: הלבן מאה שנה יוולד, ואם שרה הבת תשעים תלד?", בראשית י"ז, י"ז, "ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן..." בראשית י"ח, י"ב). אנחנו כמעט ולא משתמשים בביטוי "יצחק אבינו". אולי גם אנחנו ספקנים בנוכחותו כדמות - אב בתוכנו? הרי זה מה שאנחנו אומרים בסתר לבנו עליו: הוא פסיבי, קל לעבוד עליו, המסכן – הוא הרי פוסט - טראומטי. למה אפשר לצפות ממי שאביו כמעט שחט אותו עם המאכלת?
אני חושב שיצחק צוחק בליבו כשהוא שומע את הדברים הללו. לא דחוף לו שנשמע את הצחוק הזה. הצחוק שלו פנימי. וזה לא צחוק של ספקנות או ציניות. זה צחוק דומה לצחוקו של חכם זן. הוא את האמת יודע: הדרך שלו בחיים אולי ארוכה אפילו משל אביו ומשל בנו. היא לבטח עמוקה לא פחות, ואולי אף יותר. הוא את דמות האב, את הכיוון הפנימי שלו, גידל בכוחות עצמו.
יעקב יצא אל דרכו בעולם מצויד באהבת אמו ובברכת אביו. האב והאם קיימים בתוכו, גם בבדידותו ובקשיי התבגרותו, הם מעניקים לו כוח ובטחון בגדילתו כגבר.
אנחנו לא יודעים מי הייתה אמו של אברם, אבל אביו, ככיוון בחיים, קיים בו: במובן מסוים, הוא ממשיך דרכו. הרי תרח התחיל אל ה"לך לך" בצאתו מאור כשדים ארצה כנען ("ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו, ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם", בראשית י"א, ל'א). אברם ממשיך את מסעו של אביו.
ויצחק? אמו ואביו היו ספקנים מראש, אביו כמעט העלה אותו קרבן על מזבח אמונתו, אמו לא הייתה שם כדי להצילו. ההתבגרות שלו כרוכה בהתגברות על החוסר הזה, בדמות אב ואם (בקבלה מציין יצחק את מידת הגבורה). הוא לומד כי האב והאם שלו הם החיים עצמם, והוא לומד לקבל אותם. לקבל אותם באמונה.
הפרשה שלנו מתארת זאת היטב: שנת רעב בארץ, ויצחק, גר שגר בגרר, זורע חיטה. "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" (בראשית כ"ו, י"ב). הוא את שלו זורע, רק זורע, את היבול הוא מוצא. כאילו לא היה זה שלו. החיים, אלהים, הצמיחו. הוא מקבל את כוחם.
הוא חופר באר, רועי גרר גוזלים אותה ממנו. הוא לא נלחם, אבל הוא לא מתעלם מהמציאות ורואה אותה נכוחה: "ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עימו" (כ"ו, כ"א). הוא מאמין שהמציאות, האל, יזמנו לו מים. ואכן "ויחפור באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה" (כ"ו, י"ב). זו המציאות, צריך לקרוא לה בשם, לא להלחם בה. על הבאר הבאה, אכן, כבר לא רבים. "ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" (כ"ו, י"ג).
אחר כך באים אליו אבימלך ופיכול שר צבאו, ויש משהו מאיים בבואם, אבל יצחק לא נלחץ, גם לא חושב להילחם, הוא רק מעמיד את המציאות על דיוקה: "מדוע באתם אלי ואתם שונאים אותי ותשלחוני מאתכם" (כ"ו, כ"ח). ישיר וברור, מקבל את המצב. זה מה שיש.
תמיד תמהתי מדוע יצחק אינו מוכיח את יעקב ורבקה, אשתו האהובה, על ששיקרו אותו בפרשת הבכורה והברכה. אני חושב שיצחק, חרף עיניו, הכהות, ראה בעומק את מי הוא מברך (אם ברצונכם, ראו הפרשנות שלי לפרשה מהשנה הקודמת), אבל למה הוא לא אומר על כך מילה לרבקה? אולי משום שאינו רוצה לשבור את דמות האם ליעקב, אולי משום שהוא מקבל: זאת המציאות, זאת אשתו, אולי יש לה איזה ידע שלא ידוע לו ועוד יתברר לעתיד לבוא.
לאט לאט צומחת בו ההכרה שהוא מבורך. אביו לא בירך אותו. אבל הוא כבר מחזיק את יכולת הברכה. הוא יכול לברך את בניו.
אנחנו אומרים שאברהם הוא איש האמונה, אבל אולי המימוש המוחלט שלה, של האמונה הוא דווקא בבנו. אברהם, מאמין אקטיבי, נכון היה להקריב את בנו עליה. יצחק – יש מדרשים לא מעטים המספרים זאת – נותן את עצמו. זו לא פסיביות, זו קבלה. במעשה הזה הוא מאבד אמנם את הביטחון באביו ואימו, הדרוש לגדילתו, אבל הוא בורא לעצמו הורים גדולים מהם: החיים והאל. הוא מקבל אותם אליו.
אולי, כפי שיצחק מקבל אותם אליו, כך אנחנו צריכים ללמוד לקבל אותו אלינו.
שבת שלום!
גם האב הראשון נוכח בנו - הביטוי "אברהם אבינו" שגור על פינו כאילו היה שם משפחתו. הוא אבינו. ממנו קבלנו את ה"לך לך", את תחושת היעוד, את הברית. כשנכנס אברם בן תרח בברית עם הגבוה ממנו, זכה לה' נוספת לשמו המקורי. הוא היה לאב הרם שלנו.
זה שביניהם, יצחק, שמו ניתן לו עוד טרם לידתו, ולא שונה במהלך חייו. יצחק. מידה של ספקנות וגיחוך יש בשם הזה, המשקף את חוסר האמון של הוריו באפשרות לידתו ("ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בליבו: הלבן מאה שנה יוולד, ואם שרה הבת תשעים תלד?", בראשית י"ז, י"ז, "ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן..." בראשית י"ח, י"ב). אנחנו כמעט ולא משתמשים בביטוי "יצחק אבינו". אולי גם אנחנו ספקנים בנוכחותו כדמות - אב בתוכנו? הרי זה מה שאנחנו אומרים בסתר לבנו עליו: הוא פסיבי, קל לעבוד עליו, המסכן – הוא הרי פוסט - טראומטי. למה אפשר לצפות ממי שאביו כמעט שחט אותו עם המאכלת?
אני חושב שיצחק צוחק בליבו כשהוא שומע את הדברים הללו. לא דחוף לו שנשמע את הצחוק הזה. הצחוק שלו פנימי. וזה לא צחוק של ספקנות או ציניות. זה צחוק דומה לצחוקו של חכם זן. הוא את האמת יודע: הדרך שלו בחיים אולי ארוכה אפילו משל אביו ומשל בנו. היא לבטח עמוקה לא פחות, ואולי אף יותר. הוא את דמות האב, את הכיוון הפנימי שלו, גידל בכוחות עצמו.
יעקב יצא אל דרכו בעולם מצויד באהבת אמו ובברכת אביו. האב והאם קיימים בתוכו, גם בבדידותו ובקשיי התבגרותו, הם מעניקים לו כוח ובטחון בגדילתו כגבר.
אנחנו לא יודעים מי הייתה אמו של אברם, אבל אביו, ככיוון בחיים, קיים בו: במובן מסוים, הוא ממשיך דרכו. הרי תרח התחיל אל ה"לך לך" בצאתו מאור כשדים ארצה כנען ("ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו, ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם", בראשית י"א, ל'א). אברם ממשיך את מסעו של אביו.
ויצחק? אמו ואביו היו ספקנים מראש, אביו כמעט העלה אותו קרבן על מזבח אמונתו, אמו לא הייתה שם כדי להצילו. ההתבגרות שלו כרוכה בהתגברות על החוסר הזה, בדמות אב ואם (בקבלה מציין יצחק את מידת הגבורה). הוא לומד כי האב והאם שלו הם החיים עצמם, והוא לומד לקבל אותם. לקבל אותם באמונה.
הפרשה שלנו מתארת זאת היטב: שנת רעב בארץ, ויצחק, גר שגר בגרר, זורע חיטה. "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" (בראשית כ"ו, י"ב). הוא את שלו זורע, רק זורע, את היבול הוא מוצא. כאילו לא היה זה שלו. החיים, אלהים, הצמיחו. הוא מקבל את כוחם.
הוא חופר באר, רועי גרר גוזלים אותה ממנו. הוא לא נלחם, אבל הוא לא מתעלם מהמציאות ורואה אותה נכוחה: "ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עימו" (כ"ו, כ"א). הוא מאמין שהמציאות, האל, יזמנו לו מים. ואכן "ויחפור באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה" (כ"ו, י"ב). זו המציאות, צריך לקרוא לה בשם, לא להלחם בה. על הבאר הבאה, אכן, כבר לא רבים. "ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" (כ"ו, י"ג).
אחר כך באים אליו אבימלך ופיכול שר צבאו, ויש משהו מאיים בבואם, אבל יצחק לא נלחץ, גם לא חושב להילחם, הוא רק מעמיד את המציאות על דיוקה: "מדוע באתם אלי ואתם שונאים אותי ותשלחוני מאתכם" (כ"ו, כ"ח). ישיר וברור, מקבל את המצב. זה מה שיש.
תמיד תמהתי מדוע יצחק אינו מוכיח את יעקב ורבקה, אשתו האהובה, על ששיקרו אותו בפרשת הבכורה והברכה. אני חושב שיצחק, חרף עיניו, הכהות, ראה בעומק את מי הוא מברך (אם ברצונכם, ראו הפרשנות שלי לפרשה מהשנה הקודמת), אבל למה הוא לא אומר על כך מילה לרבקה? אולי משום שאינו רוצה לשבור את דמות האם ליעקב, אולי משום שהוא מקבל: זאת המציאות, זאת אשתו, אולי יש לה איזה ידע שלא ידוע לו ועוד יתברר לעתיד לבוא.
לאט לאט צומחת בו ההכרה שהוא מבורך. אביו לא בירך אותו. אבל הוא כבר מחזיק את יכולת הברכה. הוא יכול לברך את בניו.
אנחנו אומרים שאברהם הוא איש האמונה, אבל אולי המימוש המוחלט שלה, של האמונה הוא דווקא בבנו. אברהם, מאמין אקטיבי, נכון היה להקריב את בנו עליה. יצחק – יש מדרשים לא מעטים המספרים זאת – נותן את עצמו. זו לא פסיביות, זו קבלה. במעשה הזה הוא מאבד אמנם את הביטחון באביו ואימו, הדרוש לגדילתו, אבל הוא בורא לעצמו הורים גדולים מהם: החיים והאל. הוא מקבל אותם אליו.
אולי, כפי שיצחק מקבל אותם אליו, כך אנחנו צריכים ללמוד לקבל אותו אלינו.
שבת שלום!
